טוהר. |
| 2/2009
את בסדר? את צריכה משהו?
התשובה היא לא.
אני לא בסדר.
וזו התשובה בכל פעם שישאלו אותה.
הגוף שלי הולך לכל הרוחות.
אני לא זוכרת מצב שבו הגוף שלי תפקד ב100%, אבל עכשיו זה מתחיל להיות מוגזם.
לפני פחות מחודש עברתי ניתוח להסרתו של חלק ממערכת העיכול שלי.
אחרי שנתיים של כאבים שרופאים לא מיהרו לבדוק.
כי יש לי פיברו'.
לקחתי את הניתוח פיזית קשה והייתי בבית שבועיים.
חזרתי לעבודה לשבוע,
ואז חזרתי למיטה עם כאבים משתקים בגב התחתון.
הלכתי למיון ושלחו אותי הבייתה עם משככי כאבים.
בגלל שיש לי פיברו'.
תכננתי לחזור לעבודה היום והתעלפתי בדרך הבייתה מקופת חולים.
נשארתי בבית.
אני אדם מאוד גאה. קשה לי מאוד לבקש עזרה.
כשאני מצליחה לבקש אותה, אם אני אקבל סירוב, אני לא אבקש שוב.
אין לי ממי לבקש יותר.
מעט האנשים שיש לי סרבו לעזור.
וזה לא כי לא איכפת, או כי לא רוצים, פשוט, מה לעשות, העולם לא יכול להסתובב סביבי.
אני יודעת את זה.
אבל אני פשוט כבר לא יודעת מה לעשות.
אני לא יכולה לצאת מהבית, כי או שאני בלי משככי כאבים ולא יכולה פיזית ללכת, או שאני עם משככי כאבים שמורידים את הלחץ דם שלי בכזו רמה שאני פשוט נופלת או מתעלפת כשאני מנסה ללכת.
אני לבד לחלוטין, ואין לי ממי לבקש עזרה, ואין לי איך לעזור לעצמי,
ואני רק מוצאת את עצמי כל הזמן מגששת לעזרה ואז מסיימת את השיחה, ופורצת בבכי.
הישות היחידה שהייתה עוזרת לי לא משנה מה נמצאת בצד השני של העולם, חסרת אונים לא פחות ממני.
ואני פה לבד.
וכמה שאנשים אומרים כל הזמן 'תתקשרי אם את צריכה משהו'.. זה בדיוק כמו השאלה היום-יומית 'מה שלומך?', אף אחד לא מצפה לתשובה אמיתית. וכשאני מתקשרת, צריכה משהו, אני נשארת בלי מענה.
ואני בוכה עוד קצת.
וזה שורף בטירוף כי אני גם ככה מיובשת מזה שנוזלים יוצאים מהגוף שלי בכל דרך אפשרית.
ואני שוב מתקשרת לא', שוב מנתקת, שוב בוכה.
ובסוף אני נשארת. לבד. בוכה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
