כל האשמה הזו שאופפת אותי לאחרונה...

זה כל כך מציק, שאני כל הזמן צריכה להעסיק את עצמי במחשבות...

אם זה בסדר?... אם זה נחשב?...אם זה לא?...

אני מרגישה לפעמים כל כך טמאה בעולם הזה,

הרחקתי אותך ממני עד כדי שנאה?

אני מרגישה זרה לגמרי פתאום, מנותקת.

...אני כל כך רגילה להציג את עצמי, לפרסם ולמכור את עצמי לאנשים

בתור "הטיפוס הכל כך אופטימי וחזק" עד שכבר לא שמתי לב שאלו

רק מילים.

כבר אין לי ממש את ה"גב" שלי... ועכשיו אני ניצבת על צומת דרכים

שמתעקלות לכל כך הרבה כיוונים, והגשרים כל כך רעועים.

אין על מי לסמוך פתאום חוץ מאשר על עצמי? אני מפחדת רצח.

כל כך קל להתמסר עכשיו, אני אפילו לא אריב על זה...

בכל יום אני חוטאת מחדש ואז מתייסרת על זה, אפילו מבט קל בתמונות

של אנשים מסויימים מעביר בי רעד בגוף שיכול לזעזע יבשת.

אני עוצמת עיניים ומעלה בראש תמונות מעבר, כמה היה לנו טוב יחד.

כמה היה טוב.... באמת היה?... ככל שאני מעמיקה לתהות אל תוך

נבכי הקשר הזה, עולות בי עוד ועוד שאלות.

רק מלחשוב עליך אני מרגישה יותר ויותר מלוכלכת... 

והוא לא יבוא להציל אותי יותר.

נכון?... אתה כבר לא תבוא ותרגיע ותסביר שאני נקיה וטהורה ושלך.

כי אני לא.

... אני רוצה הביתה.

לא לאמא, לא לאבא, לא לסבתא ובטח שלא לבית החייל.