Am I rude? Rude and not ginger?

מכתב לאחי הקטן לעוד 13 שנים, כשהוא יהיה בן 16 ואני 32. (קפסולת זמן, 2014 ל-2027)

נולדת בשיאה של המחאה החברתית של 2011. 2 באוגוסט, שבועיים ויום לפני שטסתי. הודיתי על הטיסה הזאת כל כך כי לא רציתי להתמודד איתך, עם הדבר שהכי פחדתי ממנו לאורך כל הילדות שלי, אח קטן. באותה תקופה התעסקתי בעיקר בלעשן ולשתות ולהזדיין, ולהסתיר מההורים את כל הנ״ל, ולהיות טינאייג׳רית מצויה ולא-כל-כך מצויה בו בזמן. הייתי קמה בבוקר, הולכת את הדרך הקצרה-ארוכה מהאוהלים לקינג ג׳ורג׳ ולוקחת 82, הולכת לישון לכמה שעות, מתקלחת וחוזרת בערב. אני לא יודעת אם אתה גר בפתח תקווה ולא יודעת אם אתה בכלל יודע מה זה קו 82. אולי יש כבר רכבת קלה ואולי אוטובוסים הם פאסה, אבל אז, כשנולדת, זה היה איך שנעתי ממקום למקום. אתה בן שלוש כשאני כותבת את זה ואתה עדיין כל מה שמפחיד אותי בעולם, אבל התלתלים הבלונדיניים שלך והעיניים הכחולות הגדולות והפינוק הדוחה והשאלות המעצבנות שלך מתחברים בראש שלי למשהו שעומד להתבגר, ולגדול, ולהפוך לבן אדם. אני כבר לא יכולה להתעלם מהעובדה שאתה אח שלי.

כשנסעתי אז חשבתי לעצמי שאני בורחת מהפחדים שלי, ועכשיו, כשאני על חודה של נסיעה נוספת - והפעם כזאת שאני לא באמת רואה את הסוף שלה - אני מגלה שאני רוצה להיות חלק מהחיים שלך. אני מגלה שאני רוצה להיות שם, תמיד זמינה לשיחה, כשאבא מרגל אחריך או כשרונית לא עושה לך את ״השיחה״ כמו שצריך. אני רוצה להיות אחותך הגדולה והמגניבה שאתה לא מפחד לספר לה על החבר או החברה שלך, על הפעם הראשונה שלך, שיכולה ללוות אותך לקנות קונדומים. האחות הגדולה שמדברת איתך על שטויות אבל גם לא מבקרת או שופטת אותך על הדברים האמיתיים שאתה אומר. שלא מסתכלת עליך כמו על ילד קטן אלא כמו על בן אדם בוגר שאפשר - וצריך - להעריך. אני רוצה להיות בשבילך מה שלי לא היה, והחיים מסתדרים בצורה כזאת שלא בטוח שזה יהיה באמת כך. 

אני לא יודעת כמה מזה יספרו לך לפני שתקרא את המכתב הזה, אז אני אתחיל מההתחלה. כשנולדת, נסעתי ללמוד בבית ספר בינלאומי. הייתי אמורה להישאר שם שנתיים, אבל בסוף נשארתי סמסטר אחד. כשחזרתי ביליתי כמה חודשים בלאסוף את השברים ולמצוא עבודה ולטחון את עצמי בה, וכמובן לשקר לאבא שאני הולכת לבית הספר האקסטרני שהוא הכריח אותי ללכת אליו, ומדי פעם להופיע לאיזו בגרות או שתיים, ואז עברתי לתל אביב. כך שבעצם, עזבתי את הבית של ההורים כשהייתי בגילך. אני שוכבת עכשיו על המיטה שלי בחדר בתל אביב. השותף שלי אורז את החיים שלו בקופסאות וכל הבית מטונף. המזגן שלי מטפטף וחם לי מאוד, ואני קצת בדיכאון, כי אני חושבת על העתיד ולא יודעת מה הוא צופן. אני אמורה לעזוב לתואר שני בלונדון בעוד חודש ויום בדיוק (אם הוויזה תתקבל). זאת צומת דרכים משמעותית מאוד בשבילי מפני שזה היה החלום שלי מאז ומעולם, ואם אני באמת אעשה את זה אז סביר להניח שהיום אתה לא חושב עליי בתור אחותך הגדולה אלא בתור האחות ההיא שגרה בלונדון ואתה רואה פעם-פעמיים בשנה. כשאני חושבת על זה עכשיו זה קצת כואב לי, כי הייתי רוצה להיות המקום הבטוח שלך, ואני לא בטוחה שאפשר לעשות את זה דרך הסקייפ, למרות שאני מאוד מקווה.

אני חוששת שעם אבא ועם רונית אתה תהפוך להיות מפונק, חסר תושיה, חסר יכולת. מהילדים שיעזבו את הבית בגיל 25 ולא ידעו איך לעשות כביסה או להכין לעצמם חביתה. אני מפחדת שלא יהיה בך זיק של סרקזם. אני מפחדת שאף אחד לא ירד עליך אף פעם ושלא תדע להחזיר בדבר שנינה חד כתער. אני מפחדת שלעולם לא תקרא ספרים, שלא תדע מה ההבדל בין אינדוקציה לדדוקציה, שלא תוכל להתפלפל עם החברים שלך באינטלקטואליות מעושה על דקארט או אדם סמית׳. אני מפחדת שתהיה טוב בטריוויה מפני שאתה יודע דברים שטחיים ולא מפני שיש לך ידע כללי נרחב, שתמיד תעשה את כל שיעורי הבית שלך, שתלך ללמוד כלכלה או מנהל עסקים, או פשוט כל דבר אחר בבינתחומי. אני מפחדת שלעולם לא תפקפק בשום דבר, לא תטיל ספק, לא תחשוב בעצמך, אני מפחדת שתאכל כל מה שיאכילו אותך ותבקש עוד. אני מפחדת שתהיה הילד שאבא תמיד רצה כי אני חוששת שילד כזה הוא ילד עצוב.

אני רוצה שתחווה, שתעשה כל מה שאתה יכול, שתלמד בדרך הקשה. שתשיג את הדברים בעצמך, שתדע שמה שהכי חשוב זה העשייה ולא התוצאה עצמה (למרות שגם היא חשובה). שתבין שכל מה שכתבתי עד עכשיו הוא קלישאה אחת ענקית ותגחך לעצמך כשתקרא אותה ותחשוב לעצמך ״איזה אחות סחית יש לי״. וזה כל מה שאני רוצה. אני רוצה שתבוא לבקר אותי בלונדון ושנשב על איזה ג׳וינט ובירה (אבל דיר באלאק שתספר לאבא) ואתה תספר לי על איזה ספר ממש טוב שקראת ואני אתן לך להתפלפל לי עליו ולנתח אותו שעות ואחייך לעצמי כי גם אני קראתי אותו בגיל 16 (אם זה לא תמונתו של דוריאן גריי אתה מנושל). אני רוצה לשבת איתך בפאב ולקבל פלאשבק לרגע הזה, בחדר המלוכלך שלי בקומה רביעית בלי מעלית באמצע המשבר האקזיסטנציאליסטי הזה ולומר לעצמי שעשיתי בסדר. שאתה בסדר. 

כשנולדת הייתי באוהלים ואף אחד לא סיפר לי. כמה ימים אחר כך ישבתי אצל עפרה, אז היפסטרית מגניבה בפלורנטין, היום אני כבר לא בטוחה מה, וראינו סרט ודיברנו. אותך ראיתי בפעם הראשונה ביום שבת שאחרי, לכמה דקות, ואז הלכתי להפגנה. זו הייתה הפגנה ענקית, כמה מאות אלפי אנשים, ושרפו בה צמיגים וצעקנו בה סיסמאות וכל מה שעשיתי היה לדחוק את הבכי כי לא ידעתי איך להתמודד עם הקיום שלך מחוץ לרחם של אמא שלך (ואתה לא מכיר אותי, אתה צריך לשמוח שבחרתי לנסח את זה ככה). לא ידעתי איך להתמודד עם הקיום שלך הרבה מאוד זמן אחר כך. ועכשיו אני יושבת פה וחושבת לעצמי שאתה לא תינוק, אלא בן אדם, או לפחות תגדל להיות בן אדם, ואני רוצה להיות שם בשביל הבן אדם שאתה תהיה.

אז גל, אני רוצה שתדע שגם אני הייתי פעם בגילך, ואני רוצה שתדע שזה שאתה בן 16 רק ב-2027 זה פשוט מוזר, ושאם היית מבקש מהילדה בת ה-16 שאני הייתי לחשוב על עצמה ב-2027 הייתי מתאבדת במקרה הטוב והורגת מישהו במקרה הרע. מעבר לזה אני רוצה שתדע שאני תמיד פה בשבילך, גם אם זה דורש שיחת סקייפ, ושאתה יכול לדבר איתי על הכל, ושאני באמת מגניבה ולא סתם אומרת-על-עצמה-שהיא-מגניבה-אבל-התברגנה, ושהטעם שלי במוזיקה תמיד יהיה יותר טוב משלך אבל אתה מוזמן לבוא לחלוק. ומעבר לכל זה, אני לא יכולה לומר כרגע שאני אוהבת אותך כי אני לא מכירה את הבן אדם שאתה, ואולי תגדל להיות אנס - או גרוע מכך, קפיטליסט - אבל אני אעשה הכל על מנת שאכיר אותך מספיק טוב כדי שכשתקרא את המכתב הזה אוכל לומר לך את זה כמו שצריך.