נחתתי שלשום. יום חמישי בלילה, חצות למען האמת, נערה בת 18 ויום מדשדשת החוצה עם מזוודה כבדה ותיק כבד יותר אל עבר מוניות בשדה התעופה במנצ'סטר. "היי לוב," נהג מחווה בראשו, "לאן את צריכה?".
שיחה קלילה עם הבחור בקבלה של המלון. הוא מתחיל איתי, אני מסבירה שאני נשארת במנצ'סטר רק ללילה. הוא שואל אם אני צריכה שיתקשרו אליי להעיר אותי. אני מציינת שיש לי פלאפון.
בבוקר למחרת אני מספיקה לאכול ארוחה קטנה, אורזת את הדברים ויוצאת לעבר תחנת הרכבת. ישנתי מצוין בפעם הראשונה בחצי השנה האחרונה. מיטה ענקית לגמרי לעצמי, חדר לבן וענקי ונקי. התקלחתי עם הדלת פתוחה. היה לי חמים ונעים ויכולתי לישון לתמיד. אבל לפתע מצאתי את עצמי בסניף של סטארבקס בתחנת הרכבת, מחכה לעלות לפלטפורמה 14 ולנסוע ללנקסטר.
אחרי נסיעה של שעה בקושי, הגעתי למחוז חפצי. קירסטי הייתה שם. הרבה יותר גבוהה משזכרתי. תפסנו מונית לבית שלה, פרקתי חלק מהדברים, הכרתי כמה מהשותפות החמודות והטמבליות-משהו שלה ("לבן אדם יש רק 2 כליות? הייתי בטוחה שיש 3!") והלכנו לראות את ההצגה שהאוניברסיטה שלה העלתה, של קברט, שהוא במקרה גם המחזמר האהוב עליי ("מה? אנחנו לא יכולים לקחת את יערה לקברט! זה על השואה!").
בבוקר אני וקירסטי נסענו לאדינבורו. מזג האוויר היה קפוא אבל שמשי והתאהבתי בעיר הזאת לחלוטין, עד כדי כך שאני שוקלת ללמוד שם לתואר שני (שמסתבר שהוא רק שנה אחת במסלול סוציולוגיה מחקרי!). הסתובבנו בכל מקום אפשרי, אכלנו המון אוכל ואז התברר לי שדני נפטר. הגוף שלי התחלק לשני חלקים - החלק שמנסה ליהנות למרות הכל, והחלק שמתאבל ונשבר ונרקב מבפנים.
הגענו לתחנת הרכבת והלכנו לברר איך אנחנו חוזרות, כי הבנו שבחלק הרכבת בין קרלייל ללנקסטר יש שיפוצים. הבחור בדוכן של הרכבת גרם לי להתאהב במבט ראשון. דומה לכריס מהעונה הראשונה של סקינס, אבל עם קסם סקוטי והמבטא של יואן מקגרגור. הוא היה חמוד ומצחיק להפליא ובזמן שאני בוהה בו התקדמנו לרכבת. חזרנו ללנקסטר וישבנו עם שותפה אחרת של קירסטי, שלומדת בלשנות אנגלית ואינטיליגנטית מאוד. עד 2 בלילה הן לימדו אותי לדבר במבטא צפוני ואני לימדתי אותן לדבר עברית (או לומר ברווז וגלגלון).
היום היה לנו יום קצר יחסית, הסתובבנו בעיר ואנחנו עוד מעט הולכות לפאב קוויז, כלומר טריוויה בכל מיני נושאים שעושים בפאב. נשמע מהנה. מחר אני לוקחת רכבת ללונדון. נקווה שיהיה בסדר.