ניני בארץ הבארים

אלוהים יודע כמה זמן לא הייתי פה.

אבל, אתם יודעים מה אומרים, תמיד חוזרים למקורות.

במיוחד בעתות משבר.

ומאידך, לא בכזאת עת אני כרגע.

ואולי אפשר להגדיר את מצבי טוב מאוד,

יחסית לתקופות אחרות בחיי השכוחים.

טוב ויציב. סטטי. מידיי.

נורא לי לחשוב שגם כשהכל כל כך מדהים, יכול להיות גם קצת רע.

לעולם לא אמצא את האושר העילאי? הנכסף? אני חוזרת על עצמי.

אבל עכשיו אני לגמרי הוכחה חיה לדבר שחששתי ממנו יותר מכל.

להיות במצב לא-מזיק-לא-מועיל.

אם החיים הם "שולה המוקשים", אני ה-7 כשמסביבי פצצות בכל צד,

מאיימות להתפוצץ.

כאילו התחושה היא- חייב להיעשות משהו,

אבל כל דבר יגרע ממצבי.

אני מרגישה כמו אצה.

נסחפת עם הגלים, ולא מפריעה לאף אחד.

איך הגעתי לפה?

זה נוראי.

אני לא יודעת אם מישהו קורא פה עדיין,

אני גם קצת מקווה שאף אחד כבר לא,

כי נמאסתי גם על עצמי.