i hope you had the time of you'r life.

כשהכל מעורבב והמצב לא מי יודע מה מעיר פנים, אני פונה אלייך.

אבל מה עושים כשאתה לא נמצא? למי אז אני פונה?

כנראה שאני צריכה להתרגל.

אם היה באפשרותי להתרגל למצב שאתה לא פה, הייתי מקבלת את זה בקלות, הייתי רוצה להסתגל לעובדה

שאני לא אראה אותך ב-4 חודשים הבאים.

אבל איך? איך אדם בגילי, יכול להתרגל לעובדה שאבא שלו לא איתו.

אני מתגעגעת אלייך, ונמאס לי לבסס את הקשר שלי איתך על אי מיילים, זה בחיים לא היה ככה.

בחיים מרחק לא היווה לי בעיה כשהיית בארץ.

אז מי מוכן לקום, להיות החכמולוג בחברה, ולהגיד לי איך להתמודד אם זה?
איך מסתגלים לעבודה שדבר הכי חשוב לך רחוק ממך. מכל הבחינות.

אני עוצמת את העיניים ומנסה לדמיין את הפנים שלך, מה אתה חושב, מה אתה מרגיש,

אני לא מצליחה. אני לא מצליחה לחשוב על כלום מלבד המצב.

המצב שלא מביא סיפוק לאף אחד חוץ מלך.

אגואיסטיות? הייתי אומרת.

ובקשר אלייך,

חח, אין לי מה לכתוב יותר.

כמו שאמרת, זה מת.

זה, כאילו אנחנו כלום.

זה.

4 חודשים של-זה.