הדפיקה על הדלת העירה אותי משינה מלאת ריר. לאה ורצוץ גררתי עצמי אל הדלת, שם שיקשקתי במפתח מספר לא מבוטל של פעמים לפני שהצלחתי לפתוח את המנעול ולפתוח את הדלת.
"בוקר" אמרה, תיק תחת כל יד "זוז מהדלת"
"הא?" ג'עג'עתי בשנינות
"זוז, זוז כבר, ולך לצחצח שיניים, מסריח לך מהפה כאילו בלעת גרב"
"מה, מה, מה?" ניסיתי להפנים, אך היא פשוט מירפקה אותי בבטן, נכנסה לסלון, והטילה את התיקים עם הרצפה - "תגיד ברוכה הבאה"
"למה?"
"אני עוברת לפה. עכשיו לך לצחצח שיניים, שים מכנסיים מעל התחתונים המצחיקות האלה, ותביא סמרטוט ומגב, מטונף פה"
"אה"
"סתום ת'פה, אתה תמיס לי את הפרצוף עם הריח, לך לאמבטיה"
עוד אני מבלה בשפשוף הטוחנות, אני שומע מהומה מחדר השינה, מגירות נפתחות ונטרקות, והנה, אני עומד בכניסה לחדר שהיה פעם רק שלי, ועכשיו יש בו "מגירות שלי" ו"מגירות שלה". לבסוף אני אוזר אומץ ואומר "מה זה?"
"אני עוברת לפה. לך לנקות את הסלון, ותביא לי גם מים, עם הרבה קרח"
זה היה לפני הרבה שנים.
הרבה.
ממש נצח.
האבולוציה כנראה הכתיבה שהמגירות שלי יצטמצמו במספרן, ואילו לה יהיו לא רק מגירות, אלא גם כל מיני דברים שגברים לא מבינים בהם: שידה, וסקרטר, ומתלה ותיק שלם לאיפור, ועוד אחד, ואלוהים אדירים אנא אני בא, ובכלל מאז אין לי מושג איפה כלום כי הכל "במקום". במקום, מסתבר, זה לא איפה שהנחתי אותו. ולכל דבר יש מקום משלו - נעליים לדוגמא, חייבות להיות בארגז נעליים, למרות שאני בטוח שגם באמצע הסלון זה מקום מצוין.
איפה החגורות שלי לכל הרוחות?
עכשיו, בלי מישהו לשאול, אני הולך לאיבוד. שני הדברים היחידים שאני מוצא הם את הנעליים (בסלון) ואת הבשר (במקרר).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
