מתוך "מכתבים לרגינה", 1971, ח. מונטבלן, תרגום עצמי
"את יודעת מה הכי אהבתי אצלך? את הסדר. הכל מקוטלג, מאונדקס. את שומרת הכל, כאן את הפתקים שהעברתי לך עת שכבתי בבית חולים, לועי מלא צינורות. וכאן בצנצנת, את שומרת את כל השיערות שהוצאת מהמברשת שלך, ממש ליד אדמה מהיער שם תינינו אהבים בפעם הראשונה. והנה, פה למטה, צף באתנול, העובר הראשון שלנו, קטן ואפור, היית דוחפת בי מאחור לומר לו שלום עת הייתי יוצא לתורנות במכרה. בטוחני שאחרי מותי תבקשי מהקברן את לבי, ובהעדרו, שכן לאחרונה את טוענת שאין לב פועם בחזי, איזה איבר פנימי אחר, ותשמרי גם אותו, ובכתב ידך המסודר תרשמי את שמי באותיות מהונדסות, בצירוף שנת מותי, וגם את דמעותייך תגירי למטפחת שתתווסף לאוסף. תמה אני, איך תקטלגי את המטפחת הזו, ואם סוף כל סוף אקבל מקום של כבוד ליד המטפחות של רודולפו"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
