שפוך בשדה תעופה החלטתי ליטול
ידי לאחר הפסקה ארוכה ולשרבט כמה מילים (בליווי תמונות שכידוע אחת שווה אלף
מילים...). כמובן שלא סיימתי אז השלמתי (בזרקנות כמה שבועות אחרי).
חוץ מהמשפחה המכובדת (טפו טפו
טפו), והעבודה (אין יותר מדי תלונות כרגע), והמילואים (יש תלונות כרגע) אני אוהב
לטייל. אין כמו לשים תיק (כבד) על הגב וללכת, וכמובן שאם החברה טובה אז בכלל טוב.
וככה תכננו לנו טיול בתחילת נובמבר (שהיה אמור להיות קריר) במדבר - יומיים של
הליכה, נוף, שקט, והרבה אוכל טוב של השף ודיבורים, גייז ומה לא.
הג'יפאי הגבר (השם שמור במערכת
למעוניינים), שאליו הגעתי דרך אשתו שהציצה למסך לפטופי ושאלה בנימוס מה זאת רשימת
הג'יפים האלה ולמה בעלה לא שם, פרק אותנו באמצע שום מקום, וכמו כל הג'יפאים האלה
כנראה (קרה גם שנה שעברה), לא מיהר להתקפל אלא התבונן בשעשוע רב בחבורה המעמיסה,
נאנקת ומקרטעת תחת המשקלים (12 ליטר מים וטונות של אוכל + עצים למען שמירת הטבע)
עד שהתחלנו ללכת...
נראה לי שהפעם שברנו שיא, כשאת
הברבור הראשון (לפחות הוא היה גם האחרון) עשינו כבר בקילומטרים הראשונים, כששיא
המשקל כאמור על גבינו וכתפינו. באופן מפתיע לאחר הגלוי המרעיש, שכמובן נמצאה דרך
להאשים גם את עבדכם הנאמן בו (אם היית מכניס יותר נקודות בג'יפיאס לא היינו נכנסים
לנחל הלא נכון... ואני אומר - אם ככה ינווט הפלס"ר במלחמה אבוי לנו), לא נמצא
רוב למען חיתוך לנקודה הבאה, וככה מדוכדכים מעט עשינו אחורה פנה ופרג'ענו כמה
ק"מ אחורה ולנחל הנכון...
בשעה טובה הגענו לנקודה בה
תוכנן להטמין את המים של היום השני, עצים וכל דבר אחר שניתן להטמין ללא חשש
משמעותי... מדהים איך אתה פשוט מרחף אחרי שסחבת איזה 20 ק"ג בשלושים ומשהו
מעלות חום... בשעה הראשונה שאחר כך התרמיל שעדיין שוקל יפה פשוט מרגיש קליל...
אחרי ארוחת בוקר משובחת (חומוס
עכרמאווי המשובח, והקשור בשקיות השחורות האיכותיות), מתחילים לעלות, באיחור מה,
לכיוון האטרקציה הראשונה - עין צווינת. מהר מאוד מתברר (על פי השקט היחסי המשתרר)
כי החום, המאמץ הראשוני והמשקל משפיעים, והמסלול האופטימי שתכננו נראה יותר קשה
מבמפה...
הנוף יפהפה, המפלים מרשימים
ואנו מתקדמים לאיטנו במעלה הנחל, עם הרבה עצירות לצנן את הגוף.
לבסוף שוזפות עינינו את עין
צווינת ובעוד כולם מתפרקדים וטוענים כי מים אין פה, אני מטפס להפריך את טענות
השווא (אמנם אכן כמות גדולה אין אולם מקור מוסמך מסר כי בעזרת יריעת ניילון והמתנה
של כשעה שעתיים מילא כוס או שתיים... כשאין לך כלום כנראה שכוס או שתיים זה
הרבה...).
בשלב זה כבר השכיל חלק מהחבורה
להבין שלהמשיך במסלול המתוכנן להיום (העפלה לרכס, וירידה ארוכה יותר בנחל אחר, לא
ברור מצבו, כבר לא יקרה, למרות שכמובן מספר אנשים (לא נזכיר שמות) טוענים שזה בציע
בהחלט. לאחר נשנוש צהריים אנו מתקפלים חזרה על עקבותינו לנקודת ההטמנה.
אחרי ארוחת צהריים בצל החלקי
ליד נקודת ההטמנה, ומסע קצר של שני סיירים נועזים כדי לקבוע האם דוך לקיצור מסלול
המחר אפשרי וכדאי (פעם שנייה שלא הצלחתי למצוא רוב לדוך!!!), ועוד כמה ויכוחים
הוחלט שאני מחליט, וכך אנו מחליטים להמשיך עוד קצת על מנת לצמצם למחר ולהתמקם
במקום בו קטן (אפסי) סיכוי לתצפת על מדורתנו הקטנה המתוכננת. וכך שוב, סלינו על
כתפינו (עם עוד מיים, אוכל ועצים) ואודרוב לנחל הבא...
התמקמות ומנוחה, ואנו מתחילים
לאחר רדת החשיכה בבישולי הלילה תחת פיקוחו הקפדני של השף. בתפריט - נזיד עדשים
לראשונה, וצ'ילי קון קרנה, בטורטיות מחוממות ובליווי גואקמולי קטלני לעיקרית
(כאמור - השף מוכיח פעם נוספת שהוא משוגע אבל מאכיל את הצבא טוב...). הצ'ילי מנצח
ונשאר סיר וחצי! כמובן שהאוכל מלווה בויסקי סינגל מאלט משובח והרכש החדש מוכיח שיש
עליו ושולף חבילת סיגרים איכותיים. גייז או לא גייז?
עליי עברה השינה ברע – חם מדי
בשק"ש הפוך החדש והקל שלי, ולבסוף אני מתייצב על שינה מחוצה לו בליינר... נו
שויין – גם זה נגמר בסוף ובשש השכמה ומתחילים להתארגן. ארוחת הערב נותנת אותותיה
והגיחות לאיזור הטלת הצבים מרובות...
נחל חווה שתואר באחד מהרפרנסים
כמשעמם דווקא מדליק – המון אמוניטים, והנוף ממש יפה. עם תיקים קלים בהרבה מאתמול
מצב הרוח מרומם יותר באופן כללי ואנו גומעים בקצב טוב את המרחק.
את התיקים אנו מטמינים בפיצול
עם הסמ"ש ועולים בקלילות (חתיכת טיפוס) לסדקים. וואו. פשוט אין מילים על
המקום הזה – מרשים בכל קנה מידה עולמי (והסתובבתי במספר מקומות בעולם) ומיוחד
בטרוף. אחרי סיבובים ותמונות, וטענות של צמד גייז על צפייה בעדר יעלים בן "15
פריטים" (לא נמצא מאמין לדיווח)
חוזרים לתיקים, מכרסמים משהו וממשיכים לעין חווה.
נוף מלמעלה
הסדקים
עוד ארוחת צהריים מפוארת,
בליווי מור"ק על השטפון שחווה אחד מהחברה במקום לפני 15 שנה או משהו כזה בעין חווה...
ושוב
יוצאים לטיפוס והמשך צעדה עד לגב חווה. המים ירוקים למדי, ואיכשהו רעיון הטבילה לא
עולה אפילו (מריחים את הסוף?)
טיפוס למעלה ואנו מתמקמים חצי
שעה לפני הזמן המוגדר בחניון החול ומכינים קפה/תה. הג'יפאי מקדים, מוריד טרמפיסטים
צעירים וחסונים שמטיילים בשביל ישראל ועשו הפסקה, ומביא לנו קולה קפואה (גבר).
מעמיסים התיקים על הגג וחזרה.
זהו. היה מעולה (כצפוי) וסיימנו עם טעם של עוד (צריך עוד לבקר בטרף אז כבר יש
תכנון לטיול הבא).
מתנצל מראש על העריכה הזרקנית - שבר אותי הישראבלוג...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
