עלילות הגמד בניימין

לבנים אמיצים ולבנות שמחות לאיד...

טוב, גם אני פותח בלוג. כולם כבר פה, וגם לי יש מה לפרוק, ואולי זה גם יעניין מישהו אחר, יעלה לו לפעמים חיוך על הפנים ואולי פעם גם יותר (סתם יומרנות לא במקום).

החוויה הגניקולוגית שלי

היה זה יום חמישי, האחד במאי הלא הוא חד הפועלים בו חצי מדינה היתה סגורה - שביתה כרגיל (יופי עמיר פרץ, בקרוב לא יישארו אנשים לשבות כי כולם כבר יהיו מובטלים), אבל למזלי הרב (או לא) המרפאה האורולוגית של בית חולים מסויים דווקא פעלה כרגיל באותו יום חמישי.

אחרי ערב משובח עם אחי הגדול בבית הבירה בעיר האורות תל אביב, בו אכלנו כבד קצוץ, שוקרוט וכמובן לגמנו מספר בירות לא מבוטל (אלכוהול זה טוב לכליותיי המסובבות והפגומות...) קמתי בבוקר ונסעתי להתייצב בבית החולים.

הניירת הרגילה, התחייבות וכו', ואני בחצי חשש מברר מי הרופא שיבצע את הפעולה, ולהפתעתי מתברר שד"ר ו. יעשה זאת. שמחתי (עד כמה שאפשר בנסיבות) כי הוא הרי סופר-אורולוג ואחרת לא הייתי מראש נותן לו להתעסק לי בביפנוכו...

חדר 205... המספר ייזכר אצלי טוב, וגם התפאורה.

האח החביב (אך ביזארי משהו) הכניסני לחדר. החששות הגדולים ביותר, כל הפחדים כולם, התגשמו בשנייה אחת. הוא היה שם. באמצע החדר. מברזל כסוף, עם ריפוד עור די דהוי, שחור.

כיסא העינויים. לעולם לא אבין איך אתן עושות את זה. איך ??? גם לתת להם למשמש שם בפנים, וגם לשבת בפוזיציה הכה מבזה, חושפת חסרת אונים הזאת. רק חסר שיקשרו לנו את הרגליים, הידיים וגם יתקעו כפיס עץ בין השיניים (אה, ושלוק ויסקי לפני - זה דווקא טוב).

אחרי שפשטתי מכנסיים ותחתוניים (תמיד אהבתי להגיד תחתוניים) הונחיתי להתיישב במכשיר. מיותר לציין שבשלב זה גברותי התכווצה למימדים כה זעומים - לא ברור לי איך הביצים נכנסו כל כך עמוק....

לאחר דקה או שתיים נפתחת הדלת ומי מופיע ? נכון. לא הד"ר המהולל כי אם מתמחה חביבה, חייכנית ורזה שאפילו מכירה אותי בשמה. בשלב זה התעוררו בלבי חששות קלים, אבל כמובן שמצאתי הסבר הגיוני - היא באה להכין את השטח, שהרי סופר-דוקטור מהולל שכמוהו, לא יכול לבטל זמנו בדברים קטנים. אוי כמה טעיתי.

לאחר הכרות קצרה (שלום א., מה שלומך ?) וחילופי דברים קצרים עם האח לגבי מכשיר מסויים (זכורה לי המילה גמיש) החל התהליך.

ראשית, בעודה אוחזת בג'וני ביד אחת הזריקה לתוכו נוזל מרדים האמור (א מ ו ר) לעמעם את התחושה. זובי.

אז, שלפה את המכשיר. אנדוסקופ. שחור. גדול. חצי מטר. עבה - בטח כמה מ"מ טובים. בעודי המום ומנסה לחשוב מה היא מתכוונת לעשות עם זה, בלי להתבלבל, לפתה את ג'וני והחלה לנעוץ את הדבר עוד ועוד. בשלב זה אציין, כאשר החדירה היא מעבר לעומק מסויים, מאבד האדם שליטה על סוגריו.

וכך, אני שרוע בחצי ישיבה, בין רגלי הכפופות בזוית בחורה בטח שלוש שנים מבוגרת ממני, עומדת, מחדירה לי שטרונגול ענק לזין, שמצידו משפריץ פיפי אול אובר, היא אוחזת בגברותי ובנוסף, כדי שיחליק פנימה או משהו משפריצה לי גם עוד נוזל לתוכו. כיף.

לאחר שהחדירה מידה ניכרת ממנו, הצמידה את עינה לקצה השני (אוי איזה תנוחה) שם יש מסתבר עינית והתחילה בתמרון האמיתי.

היא לחצה, סחטה, סיבבה ומיעכה אותו בכל פוזיציה אפשרית תוך השמעת קולות של מתאמצת ולאחר דקות מספר (ימים ושנים מבחינתי) הכריזה שהיא "רואה אותו". שלב שלוש החל.

דרך המכשיר החדיר האח מעין תיל מתכתי שבקצהו ראש של פלאייר מיניאטורי. הכיפופים, הלחיצות והתימרונים החריפו, בעודה מסננת מדי פעם לעבר האח: "סגור", "פתח", "שיט, פספסתי", "הינה" ועוד. למה לעזאזל הסכמתי לעשות את זה בלי הרדמה מלאה ? אז מה אם יש סיכוי לא להתעורר ? במילא לעולם לא אוכל עוד לתת לבחורה להביא לי ביד...

וכמובן, לכל האורך ניקרה במוחי המחשבה הבאמת מפחידה. מה יקרה אם פתאום ידידי הטוב ג'וני, יחמוד לו לצון, יפענח לא כל כך נכון את המסר הנשלח לו, שיד זו, המשחקת בו כרצונה, אינה באה להועיל, לשחרר, כי אם להכאיב ולענות, ולפתע פתאום יזקוף ראשו ??? זכור אזכור לעולם את הכאבים (וגם ג'וני כנראה) ברגעים בהם עמד לו ג'וני בעוד קטטר מכאיב בתוכו... הלילות...

לאחר מה שנראה כנצח הביע האח במילים, את מה שאני, ששפתי היו חשוקות, לא יכולתי לבטא: "אולי נקרא לדוקטור משהו ???". אחרי עוד מספר נסיונות ומלמולים, מלווים לעיתים במבט מבין (אלק !!!) לעברי, נשברה המתמחה ואישרה לו לקרוא לרופא.

אולם, בטרם תמחל על כבודה, החליטה היא להמשיך ונסות, וכך, דקה לאחר שניכנס הרופא לחדר, התארגן (חלוק פלסטי שלא אשפריץ עליו...), הכריזה בקול מנצח: "תפסתי אותו !".

ולי התגלה, שהחלק הכואב באמת הוא בסוף, כששלפה את הפאקינג אנדו-סטנט הענק שהיה לי בכלייה במשך חודשיים. אבל לפחות היה קצר.

זהו, עברו עוד שבוע שבועיים של השתנת דם לסירוגין, ואני (כנראה) כמו חדש.

אה, ושמתי תמונות-למעלה זה המכשיר, למטה זה הסטנט 25 ס"מ בערך, 2 מ"מ עובי בנקודה הכי רחבה)

אז אם אומר לכם אפילו האמ-אמא של הפרופסורים שלהוציא סטנט זה לא נורא בכלל, והרדמה מלאה עושים רק במקרים ממש מסובכים או חריגים אז המלצה שלי - תהיו חריגים.

ולמתמחה החביבה אם תקרא אי פעם קטע זה - אם יש סימולטור לדברים האלה - שבי עליו חזק. אפילו כמה לילות רצוף. ואם לא - יאללה, מי רוצה להקים סטארט-אפ ???