החיים, היקום וכאלה

זהו. נגמר. אין יותר צבא. עברו 3 שנים. 3 שנים ארוכות שמכילות כל כך הרבה, וביום אחד החיים שלי משתנים לחלוטין. 3 שנים שבהן למדתי המון, אבל גם שכחתי לא פחות. הרווחתי הרבה והפסדתי לא מעט. למדתי איך לגנוב, לשקר, להתבכיין, לתחמן, לרמות, אבל גם איך לעזור לחבר, להתקדם, לסבול, לוותר, להצליח, לעבוד קשה.
למדתי גם להעריך. הרבה יותר מאחרים לדעתי. להעריך שינה, חום, קור, אוכל טוב, תנאים, בית, עצמאות.

עברתי הרבה, סבלתי לא מעט, ולמדתי על עצמי המון. למדתי שאני לא נשבר, ולא משנה מה, לא נכנע ללחץ חברתי, מצליח לא לנצל לרעה את הכח שיש לי (ויותר קשה לעמוד בפיתוי ממה שנדמה), ובעיקר שאני הרבה יותר איתן ממה שאני מרגיש, ועומד בכל מה שזורקים עלי. יותר מזה, בכל השירות שלי לא נשברתי פעם אחת, גם פיזית וגם נפשית, לא השפלתי את עצמי מול אף אחד.

אז בשלוש השנים האלה נתתי למדינה הרבה יותר משקיבלתי ממנה, ונשארתי בצבא למרות שהוא עשה כל מאמץ אפשרי לשבור אותי. בטירונות המפקדים שלי אמרו לנו שאם אתה מנסה להשתין על הצבא, הצבא אולי טיפה נרטב, אבל אם הצבא משתין עליך, אתה טובע. וזה נכון. זאת מערכת משוחדת, שרק מי שבוכה ומלקק מקבל. מי שתורם נדפק, ומי שזורק זין מרוויח. או בקיצור, מי שמשקיע שוקע ורק חרא צף.

ועכשיו, לקראת האזרחות, אין בי שום פחד להשתחרר. אני מבין את אלה שלא רוצים להשתחרר. בסופו של דבר, צה"ל הוא מערכת מאוד נוחה. אתה מקבל תנאים טובים, ביטחון כלכלי, עבודה בטוחה, עתיד בטוח – וכל זה רק במחיר של חופש וויתור על הכבוד העצמי. אתה לא צריך לדאוג לבגרויות, לימודים, כסף, ובכלל לא צריך לחשוב הרבה. חשיבה זה לא משהו שנדרש לשירות. ואמנם עם השחרור אני מחזיר את הנשק (בכאב גדול), ואת הנסיעות חינם, וצריך להתחיל לעמוד בתורים לבידוק בקניון, ולהירשם לפסיכומטרי, לנסות להשיג עבודה עם הברך שהשירות דפק לי, לבחור מקצוע, להשלים בגרויות, ולטוס, העצה שלי אליכם היא – אל תחתמו, אל תשימו דרגות על הכתף, תעשו את שלכם ותצאו. הצבא הוא לא החיים, הוא רק דוחה אותם בשלוש שנים. וכמה שאין לי מושג מה אני אעשה עכשיו, בידיעה שבסופו של דבר שום דבר לא מספק כמו להיות חייל לוחם בצבא הגנה לישראל, אני לא מסתכל לאחור. מספק או לא, נתתי מספיק. הגיע הזמן גם לקחת.

אז פה זה נגמר. אין יותר שבתות, או ימים ביציאה, אין ריתוקים, או משפטים. אין מסדרי בוקר, או ערב, או מסדרים בכלל. אין גלח"ץ, אין כומתה, אין קצינים ונגדים, לא רס"פ ולא רס"ר, ולא תדריך עליה למשמר, וגם לא תדריך יומי ולא תדריך הגנת מוצב, וסוף לתדריכים! ואין נוהל שבת ולא טחינה בשמירה ולא הקפצה מהבית. ואין גם מנות קרב. אין יותר לוף! אין סיורים ואין מעצרים ואין מחסומים ואין צ'קפוסט נייד מזדיין כשאתה הכי עפוץ בעולם. ואין לעשות 8-8 ולשמוע שיש מעצר בלילה ולאכול את הלב אם לצאת למעצר או לישון טיפה. אין להיתפס כשאתה שובר שמירה. אין שמירה לשבור! אין ערבים שבוכים לך במחסום שהם ממהרים לבית חולים ואתה לא יודע אם להאמין, כי יש מאה כאלה ביום. אין ג'יב אל אוויה. אין כוננות, ואין נוהל מעצר חשוד, ואין רימון הלם, ואין לירות תאורה, ואין קרמי ווסט, אין לעלות על ציוד, אין ברכית, אין 77, אין חפ"ק, אין גשש, אין זריקת אבנים, אין פרש טורקי, ואין פטיש חם, ואין ברחן ואין נמלט, אין גם נוהל משקפת ואין כיווני ירי ואין גבול גזרה. אין גדר. אין חמין ושניצל קר בשבת. אין ארוחה בשרית פעם ביום. אין אוכל קר בחמגשיות. אין לסגור ריתוק ולהתחיל להסתכל על ערביות. אין להתקלח בחורף במי קרח כי חזרת משבוע שטח וכולך אבק שריפה ובוץ. אין להתגלח ולהסתפר. אין לרדת משמירה בחורף ולא להרגיש את הרגליים. אין ואין ואין ואין ואין!

אין צבא ושיזדיינו כולם!

אז מתי המילואים?