החיים, היקום וכאלה

אני משער שבעצם כתיבת פוסט זה, אני למעשה יורה לעצמי ברגל, אבל בנושא הזה,עד כמה שהוא רגיש, אני מרגיש שאני פשוט מוכרח להביע את דעתי. אני רק מבקש מאלו שעומדים לקרוא את הדברים הבאים, לא להתרגש מדי, ואם אתם רגישים במיוחד בנושאים הקשורים להתאבדות, אולי כדאי שתשקלו להפסיק לקרוא כבר עכשיו.

"מוות של יחיד זאת טרגדיה, מוות של מיליונים זאת סטטיסטיקה". יוסף סטאלין.

אני לא רוצה להקל ראש בנושא מוות, אבל שמתי לב שבקרב החברה הישראלית, מוות נתפס כמעט כטאבו. ועל אחת כמה וכמה – התאבדות. אני אמנם מקבל את הפחד של אנשים מקבלת העובדה כי המוות הוא חלק מהחיים, אך בבוא הזמן הם יצטרכו להכיר באמת. בתקווה, זה יקרה לפני שהאמת תנשוך אותם בתחת.

אך בפוסט הזה ארצה לדון באספקט מיוחד של המיתה – התאבדות. משום מה, ההתאבדות נתפסת אצל אנשים כנושא הרבה יותר קדוש מאשר מוות רגיל, ובדיוק את זה אני לא מסכים לקבל.

במלחמת העולם השניה נהרגו בערך 54,900,000 בני אדם. כיום הם מהווים סטטיסטיקה. הרייטינג שלהם נמוך משלהם (ושוב, אם יש לכם קשר רגשי מיוחד לנושא הזה, אל תיכנסו לקישור האחרון).

הבדל בין מוות מבחירה לבין מוות בכפיה (על ידי מישהו אחר, או על ידי הטבע) הוא עצום, ומבחינתי מוות בכפייה צריך להיות מונצח בצורה הרבה יותר משמעותית, מסיבות ברורות.

יש אנשים שמתאבדים מבדידות. אחרים עושים את זה בגלל הכסף (או, ליתר דיוק – חוסר הכסף). ואחרים עושים את זה מאהבה נכזבת. שלושת הסיבות האלה אינן מצדיקות התאבדות בשום אופן, ואסור להפוך מתאבדים מהסיבות האלו לקדושים מעונים. לעיתים קרובות מדי, מי שהתאבד בגלל ריב עם ההורים או בגלל שבן/ת זוגו/תו עזב אותו, עושה את זה כדי לגרום כאב לצד השני. וזה – אם תשאלו אותי – מעשה אגואיסטי מאוד.

תהיה אשר תהיה סיבת ההתאבדות, אסור לתקשורת להתייחס אליה בסלחנות או בצורה חיובית. פרסום חיובי יראה למתאבדים פוטנציאליים שאם הם יתאבדו, יתנהגו כלפיהם באותה צורה, וישקלו ברצינות רבה יותר את נושא ההתאבדות. התאבדות היא, לרוב, אקט של טיפשות, והיא לא יכולה להיות מונצחת לחיוב. אדם שהתאבד לא זכאי לפרסום חיובי מהסיבה הפשוטה שהוא לא העריך את מה שיש לו, ושהוא לא מבין איזו מתנה הוא קיבל – מתנה שיש רק אחת כמוה. ורק העובדה שהוא לא מבין שתמיד יכול להיות יותר גרוע צריך להיות מוזכר בגנאי ולא בסלחנות ורחמנות.

במקום להנציח את הטיפשים, אתם יכולים לעזור להנציח את   אלה   שבאמת   ראויים   לזה.

אני קורא עוד פעם את כל מה שכתבתי, ומבין כמה קשה לכתוב על נושא כזה, ולהשתדל שלא לפגוע באף אחד. על כל שלושה משפטים שכתבתי, מחקתי שניים, ועל כל שני נושאים שציינתי, החלטתי שאחד מהם תקיף וישיר מדי, ומחקתי אותו.

אל תעשו את זה – חכו שנה, ותראו איזה מפגרים הייתם