אז כזכור (או כנשכח, או - בתקווה ובמהלך החודשיים האחרונים הצטרפו לבלוג שלי קוראים חדשים - אז כלא נקרא) - בסוף אוגוסט נסעתי עם סבי לטיול מאורגן בפריז ולונדון (תמונות מצחיקות ופוסטים לגבי מקומות שחובה לבקר בהם שם אפשר למצוא ברשימת הפוסטים האהובים עלי – מצד שמאל).
בכל אופן, לאחר קריאת הפוסט הזה, נזכרתי בכמה סיפורים משעשעים שקרו לי בטיול.
ביום השני שלי בלונדון היה לי בוקר פנוי. לארוחת צוהריים מוקדמת החלטתי ללכת למקדונלדס שראיתי יום לפני. ממש לפני מקדונלדס היה צוות חדשות בריטי שראיין אנשים. במצב רגיל הייתי מנסה להתראיין – על מה שהנושא לא יהיה – ולא בשביל ההזדמנות להיות הישראלי הראשון שמתראיין לטלוויזיה זרה ולא צעק "שאלום יזרעל!" (ע"ע דנה אינטרנשיונל בטקס היובל של האירווזיון שהתקיים לאחרונה). אבל ירד גשם, ויצאתי בחולצה קצרה וללא מטריה, והייתי רעב, אז וויתרתי. חלפתי על רקע הראיון.
הגעתי למקדונלדס. עמדתי בתור. סביר להניח שרובכם לא מסוגלים לדמיין איזה כיף זה לעמוד בתור. זה לא שאני אוהב תורים; זה פשוט שאני אוהב לעמוד בתור בריטי – תור מסודר, אמיתי שמהווה לטעמי את מהות הדמוקרטיה והתרבות. כל כך אהבתי לעמוד בתורים באנגליה, שפשוט יכלתי להישאר שם לעד. זאת, אגב, אחת הסיבות העיקריות שהעדפתי ללכת שם למקדונלדס ולא למסעדה – במסעדות אין תורים. עוד נקודה קצרה לזכות המקדונלדס: המקום היחיד שאירופה שבו אתם יכולים להיות בטוחים שתמצאו בו אנשים שמדברים אנגלית הוא זה. לא משנה כמה כוכבים יש למסעדה – הסיכוי שהם דוברי אנגלית הוא קלוש. במקדונלדס, לעומת זאת, תמיד תוכלו להזמין אוכל בקלות ובאנגלית.
תיאור קצר של האנשים שעמדו לפני בתור: גותית, איש עסקים עם חליפה, עניבה ומחשב נייד, אישה זקנה, וכוסית (ויסלחו לי כל הכוסיות שלא אוהבות את שם התואר הזה). היה ממש כיף לעמוד בתור. כבר ציינתי שאני אוהב תורים בריטיים? הגיע תורי. והנה השיחה, בתרגום מאנגלית (ובאמת שהכל קרה כמו שציינתי).
אני: "אפשר לקבל ארוחה מלכותית (אשכרה היה שם כזה דבר)?"
היא (במבטא בריטי מוקצן במידה שלא תיאמן – הפעם היחידה בחיי שבקושי רב ביותר הבנתי מבטא בריטי): "כן, אדוני. להגדיל לך את זה?"
אני: "כן, תודה".
היא: "אי אפשר".
-דממה קצרה-
היא: "להגדיל לך את זה, אדוני?"
אני (קצת בהלם): "כן, תודה"
היא: "אי אפשר".
-דממה קצרה-
היא: "להגדיל לך את זה?"
אני (למוד ניסיון מר): "לא, תודה".
בזמן שחיכיתי לארוחה שלי, מביט על התור שלידי עם חיוך מאוזן לאוזן, ומסתבר שללקוחה שעמדה אחרי היה גם כן מבטא בריטי מטורף, אם כי שונה לחלוטין מזה של המוכרת. כמעט שפכתי את הקולה שלי (ברוח עיר הולדתו של בונד, ג'יימס בונד: קולה מנוערת, לא מעורבבת) כשגיליתי שבגלל המבטא של שתיהן, הן לא הבינו אחת את השניה (מרבית השיחה שלהן כללה את הצירוף: "Sorry, what?").
לקחתי את הארוחה שלי, והלכתי למלון שלי. ניצלתי משלוש תאונות דרכים על ידי עצימת העיניים כשחציתי את הכביש (תתפלאו, אבל הרבה יותר אפשרי לדעת לאיזה כיוון לפנות על ידי חוש השמיעה מאשר על ידי הרפלקסים). לא לנסות את זה בבית (אם כבר, נסו את זה בכבישים של אנגליה). למעשה, על כל מעבר חצייה בלונדון יש חצים שכתוב עליהם לאיזה כיוון להסתכל בשביל התיירים (לונדון נמצאת במקום הראשון בעולם מבחינת תיירים). תמונה #1 לספקנים (צולמה ברחוב בעת גשם, ועל כן איכותה הגרועה). תמונה #2 לספקנים (צולמה בפארק ציבורי). חלפתי על פני צוות הצילום שנית, ושוב צילמו אותי ברגע לראיון.
כעבור שעה, לאחר ארוחה מקדונלדסית משביעה ביותר (כנראה הטעימה ביותר שאכלתי במקדונלדס כלשהו אי פעם) הלכתי לעבר הרכבת התחתית, ונחשו במי שוב נתקלתי? אכן כן – צוות הצילום, ובפעם השלישית חלפתי ברקע הראיון. קוראים יקרים – חפשו אותי בטלוויזיה הבריטית.
אגב, בפעם הראשונה שהייתי בצרפת – בגיל 12 – בזמן שהותי ביורודיסני צולמתי בלא ידיעתי לרקע של תוכנית טלוויזיה אחרת כלשהי. מעניין לציין שמעולם לא הופעתי בטלוויזיה בארץ (אנטישמים!).
מתנגן ברקע: Beatles - Abbey Road
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
