החיים, היקום וכאלה

ראיתי שהצטברו לי כמה בדיחות בכתבן של הבלוג, אז הגיע הזמן לכתוב אותן (מוטב מאוחר מאשר לעולם לא).

לפני מספר שבועות היה לי טסט ראשון. מובן שלא רציתי להגיע לא מוכן, אז בלילה לפני הטסט התכוננתי לבד - כמו לפני כל מבחן גדול. אז נסעתי לי ברכב של ההורים, ולפתע, משום מקום, חתך אותי אוטו. השגתי את האוטו שחתך אותי כדי להיווכח שזאת אכן אישה. זאת אכן היתה אישה, אך להפתעתי - היא היתה דתיה. אחחח, הדוסים האלה... אין להם אלוהים, אני אומר לכם! חזרתי הביתה ב-4 בבוקר, ונרדמתי. בערך ב-6 וחצי המורה שלי הקפיץ אותי מהמיטה. אין דרך טובה יותר לגשת לטסט מאשר מבולבל וטרוט עיניים.

הטסט עבר בסדר, ברובו, פרט לחלק שבו המורה ניסה לגעת לי בהגה כשהוא ראה שאני סוטה אל עבר הנתיב הנגדי (לידיעת הצעירים שביניכם: כאשר הבוחן נוגע בהגה, הטסט נפסל). מובן שלא נתתי לו. אחרי מאבק כוחות קצר ביני לבין הבוחן, שבסופו הוא יצא עם שבר באצבע ואיבוד הכרה, ואני נחתתי כעשרים מטרים מהאוטו, הטסט שלי הסתיים, ככל הנראה. האמבולנס הסיע את שנינו למשרד הרישוי. לפני שהבוחן נכנס למשרד, לחצתי לו את היד עם האצבע החבושה, וסיננתי בקול נבזי "נתראה בקרוב,ישראל כהן (שם בדוי)". הטסט היה בכיס שלי. טסט ראשון, אם שאלתם.