החיים, היקום וכאלה

יותם לא אהב להפריע. למעשה, הוא עשה ככל יכולתו כדי לא להפריע. בתור לאוטובוס הוא תמיד נכנס אחרון. כשהוא קיבל עודף במכולת, מעולם לא טרח לבדוק אם רימו אותו. וגם אם היו מרמים, סביר להניח שלא היה עושה דבר. לפני הטיולים השנתיים, כשכולם בחרו את מי שהם רוצים שיהיו איתם בחדרים, יותם ישב בשקט במקום. בדרך כלל, הוא נבחר כשנשאר מקום ריק בחדר, והילדים לא רצו שיביאו זרים לחדר שלהם. לפעמים אף אחד לא בחר בו, ואז המורים מיינו אותו בחדר עם כל הילדים המוזרים בשכבה. כזה היה יותם, תמיד נמנע מצרות.

 

הילדים חיבבו את יותם, אבל אף פעם לא ממש התחברו איתו. ברוב ההפסקות הוא ישב בספרייה וקרא עיתון. לפעמים, כשביקשו ממנו למלא את המקום של מישהו במשחק, הוא הסכים, ותמיד התרחק קצת בלי מודע מחבריו לקבוצה, כך שלעולם לא מסרו לו. ואם מסרו לו, הוא מיד העביר את הכדור למישהו אחר.
במסיבות של הילדים בכיתה, יותם בדרך כלל שמר על הכיבוד. לא בצורה מוצלחת במיוחד, כי הוא לא רצה לבקש מאחרים להפסיק לשחק עם האוכל.  אחר הצהריים בדרך כלל קרא. לפעמים נפגש עם איזה חבר, והשתעממו ביחד. אם קרה מקרה, וכמה חברים נפגשו לשחק במשחק מחשב, הוא תמיד ויתר על התור שלו למען האחרים.
ברונדו של סוף התיכון, הכניסו את יותם לתוך אחת המכוניות, ורוב הזמן הוא סתם חייך וחלם בהקיץ.
הציונים שלו היו בינוניים. הוא לא הצטיין בספורט, אך גם לא היו לו קשיים מיוחדים. הוא תמיד רץ וקפץ כשביקשו ממנו, אבל אף פעם לא ניסה להצטיין.

 

פעם יותם הלך עם אמא שלו לבנק, וממש לפני שהגיע תורם, התרחש שוד בנק. השודדים אמרו לכולם לשכב על הרצפה, ושאף אחד לא יפגע. אימו של יותם נבהלה, אבל יותם לא התרגש, ונשכב לפי הוראות השודדים. אחרי שהשודדים פתחו את הכספת, הם קראו ליותם לבוא ולעזור להם. יותם קם, ועשה את מה שהשודדים אמרו לו - לסחוב את שקי הכסף מהכספת אל המשאית - נזהר שלא ידרוך על אף אחד מהאנשים ששוכבים על הרצפה. כשסיים, הוא מצא חן בעיני השודדים, שנתנו לו כמה צרורות של שטרות כסף. יותם אמר את התשובה המוכנה מראש, שהוא אמר כל-כך הרבה פעמים בחייו, "לא, תודה". אחד השודדים בכל זאת הכניס לו כמה שטרות לכיס, ויותם לא התנגד. אחר כך הסתבר שאת  השטרות שניתנו לו, החזיק השודד כבר אחרי שהסיר את הכפפות, ולפי טביעות האצבעות נתפסו השודדים. הבנק נתן ליותם סכום כסף גדול כאות תודה, וסירב לקבל "לא, תודה" כתשובה. במקום זאת, פתח שם את הכסף בחשבון של יותם.

 

במיונים לצבא יותם לא התבלט, והוא התקבל לשרת ביחידת חיל-רגלים. השירות לא היה קל, אבל יותם לא התלונן. החיילים חיבבו אותו וניסו לא לרמות אותו בשמירות, למרות שידעו שהוא לא יתנגד.
בצבא גם היתה לו החברה הראשונה. מזכירה בבסיס שבו הוא עצמו שירת. במסגרת השירות שלו הוא עבד איתה כמעט מדי יום. יום אחד בסוף השבוע, כששניהם נסעו הביתה באוטובוס, היא שאלה אותו אם הוא רוצה להיפגש איתה מאוחר יותר. כרגיל, יותם לא התנגד.

 

כשסיים לשרת, הלך לעבוד אצל דודו בתור מכין ארונות קבורה, ואילו החברה שלו הלכה ללמוד באוניברסיטה. העבודה לא היתה עגומה כפי שהיא נדמית. כהרגלו, יותם ניסה שלא להפריע לאף אחד. כעבור שנה הם התחתנו, בהצעתה.
יותם הצטיין בעבודתו, ואף המציא טכניקה חדשה לאיטום מוחלט של הארונות. את הבונוס השמן שקיבל מדודו הפקיד בחשבון הבנק.
באחד הימים, יותם סיים לבנות את ארון הקבורה, והיה ממש עייף. כשחזר הביתה בערב מהעבודה, יותם ראה את אישתו שוכבת עם חברו. בשקט, בלי להפריע להם, הוא חזר לעבודתו. הוא ראה שם את דודו, שנרדם על שולחן העבודה שלו עם האור הדלוק. יותם הלך על קצות האצבעות, נזהר שלא להעיר את דודו, ונכנס למשרד שלו. הוא  הרים, בשקט, את המכסה של ארון הקבורה, נכנס פנימה, וסגר מעליו את המכסה, משתמש ביד שלו כבתור כרית.