החיים, היקום וכאלה

נולדתי במאה העשרים ושלוש. בעצם... אני חושב שצריך לכתוב שאני אוולד במאה העשרים ושלוש. אבל זה לא משנה כרגע. בזמני המדע הגיע (או שמא, 'יגיע') לתגליות שאפילו לא ניתן לתאר כיום. מכונות זמן; חלליות שעוברות את מהירות האור; מכשיר טלפורט שמפרק את המולקולות שלך ומעביר אותן למיקום אחר בתוך רגע - כל זה כבר קיים בזמננו. אפילו המצאות יותר מרתקות שנחשבו לבלתי אפשריות (כמו מכונה שמסדרת את החדר, או מכונה שמכינה את שיעורי הבית) כבר קיימות.

בזמן שלנו, המאה העשרים נחשבת לרנסאנס של עידן המדע. במאה העשרים ואחת הגזע האנושי התמקד במיוחד בחקר החלל. מרבית התגליות החלליות התקיימו במאה ההיא. לקראת אמצע המאה העשרים ושתיים בני האדם הבינו שגם אם קיימים מינים אינטליגנטיים בחלל, החלל כה גדול, שהסיכוי ליצור איתם קשר הוא אפסי. אל תבינו אותי לא נכון, יצרנו קשר עם כמה מינים של חייזרים, אבל הם היו תקועים עם אותן השאלות כמונו, וחיפשו בדיוק את אותן התשובות שאנחנו חיפשנו. כיוון שהחייזרים לא חידשו לנו דבר, ונראו לנו מכוערים (וההרגשה היתה זהה גם מצידם) החלפנו עם הגזעים האלה מספרי טלפון, והבטחנו ליצור קשר במידה ואחד מאיתנו יגלה תשובות כלשהן. מצאנו גם כמה מינים כל-כך פרימיטיביים , שנלחמו בינם לבין עצמם על שטויות כמו דת וכיבוש שטחים, ושעדיין לא הצליחו להגיע לכוכבים שנמצאים בסך-הכל כמה מליוני שנות אור מהם.

החל מאמצע המאה העשרים ושתיים, ועד כה, בני האדם השקיעו את מרבית זמנם ומרצם בהמצאת מכשירים שיקלו על חיינו ויאפשרו לנו להתבטל ככל האפשר. כשהייתי בן 12, הרפואה המודרנית המציאה תרופה שגורמת לכל מי שמשתמש בה להפסיק להזדקן, ולמעשה, לחיות לנצח. מצחיק איך היקום פועל. בתיאוריה, מין שמפסיק להזדקן, וששיעור התמותה שלו צונח לכמעט אפס, אמור לגווע ברעב. בפועל, כל המינים שהכרנו המציאו את התרופה למניעת הזדקנות רק אחרי שהם התחילו לאייש כוכבים אחרים. כמעט כאילו שאכן קיים כח כלשהו שקובע סדר ביקום.

מרבית האוכלוסייה האנושית נטלה את התרופה מיד עם המצאתה, אבל אני החלטתי לחכות עוד כמה שנים, לגיל שווה יותר. בגיל 23, הגיל שבו כל אדם הופך להיות אזרח בוגר מן השורה, ומקבל את כל הזכויות והחובות של אדם בוגר, חשבתי אם ליטול את התרופה. החלטתי שאין לי מספיק עצמאות בחיים, ושאני רוצה להפסיק להתבגר בגיל שבו החיים שלי יהיו עצמאיים לחלוטין. את חמישים השנים הבאות העברתי באותה המחשבה. מדי יום, אחרי שהתעוררתי, הסתכלתי על הבקבוק אבל החלטתי שעוד לא הגיע הזמן. לא רציתי להיתקע לנצח בעבודה המשעממת שלי. אתם מבינים, בזמננו, גיל הפרישה נקבע להיות שמונים, אז החלטתי ליטול את התרופה ביום ההולדת, כשאני אהיה סוף-סוף חופשי מדאגות.

אז הנה אני, בן 80. נטלתי את התרופה לפני שעתיים. אני לא מרגיש שונה. אין לי הרבה חברים - החברים שהתבגרו איתי נטלו את התרופה בשלב מוקדם יותר בחיים, ולאלה שבגילי יש חברים משלהם. לא טרחתי לעשות מסיבה - ממילא יום הולדת זה לא כזה עניין גדול בימנו. אני לא ממש יודע מה לעשות כרגע... אני לא מתגעגע לעבודה, אבל משעמם לי. אז זה הסיפור שלי. שלחתי את המכתב הזה לכל אחד מאבותי באמצעות מכונת הזמן, ואני מפציר בך לא לפרסם אותו (לא שמישהו יאמין לך). אגב, אם זה מעניין אותך, אמנם תוחלת החיים גבוהה כעת יותר מבעבר, ולמרות שמצאנו תרופה לכל המחלות הנוראיות שהיו בזמנך, קמו מחלות חדשות, ותמיד יהיו מחלות אחריהן. המשפט הזה תקף גם לכל היבט אחר בחייך.

בינתיים אני מחכה שימציאו תרופה שתגרום לי להצעיר. אני חושב שאחזור לגיל 12. אומרים שתרופה כזאת היא בלתי אפשרית. שיאמרו. אומרים הרבה דברים. טוב, המכתב הזה העביר לי חצי שעה מהחיים. הגיע הזמן לראות קצת טלוויזיה. אני חושב שיש עוד שידור חוזר של 'שלושה בדירה אחת'.