החיים, היקום וכאלה

אני אוהב מועדונים. ממש אוהב מועדונים. אין יציאה שאני לא הולך בה לפחות למועדון אחד. יש משהו ממש יפה במלא אנשים שלא מכירים אחד את השני באים לאותו מקום בשביל להשתכר ולנסות לזיין/לזויין תחת המסווה של מוזיקה וריקודים, בנות שמשקיעות בעצמן שעות של עבודה, עושות שעווה, דיאטה, שפם, גבות, מתאפרות, מתאפרות, מתאפרות, משתזפות, שמות פאות, ציפורניים מלאכותיות, שמות גרביונים, נעלי עקב שהורסות את הרגליים והגב, חצאית קצרות, חולצות עם מחשוף בגודל המינוס שלי בבנק*, עושות תספורות במאות שקלים, רק בשביל לבוא למועדון, לשלם על כרטיס מלא כסף ולרקוד עם חברות שלהן, ולדחות כל בחור שמתקרב אליהן בטענה שהן לא אוהבות את השיר הזה/יש להן חבר/ה/הן לא רוצות להשאיר את

החברה שלהן לבד/יש להן מחר בית ספר צבא.

"צ'יקו, אתה רואה את השמנה ההיא בשעות 11, 12 ו-1 שלך?"

"נו, מה איתה?"

"אם תעשה כל מה שאני אומר לך, אולי, אולי תצליח איתה"

גם בשלב מסוים כשכבר ממש מלא ומחניק, אתה עובר ברחבה ופתאום אתה מרגיש משהו מדהים כמעט כמו קולה קרה בסוף מסע. אתה מרגיש זרם אוויר שמגיע לך בול לפנים [הכנס פאנצ' ליין כאן]. אתה מחפש מאיפה זה בא ואתה רואה פתח אוויר בדיוק מעליך. ואז מתחיל המשחק של לעמוד שם כמה שיותר זמן בלי לעורר חשד. זאת הדילמה של כל ציידי המזגנים במועדונים באשר הם. איך להמשיך להינות מהקירור הזה בלי לעורר חשד. אם אתה עומד באמצע הרחבה בלי לזוז, אנשים ישר מאתרים אותך ומתחילים להידחף כדי לקבל קצת אוויר. אם אתה רוקד כדי להשתלב עם כולם ולא להתבלט, אתה כל הזמן יוצא מנקודת החיים הקטנה ומסתכן בלאבד אותה למישהו שבדיוק באותו רגע עבר שם בטעות. בסופו של דבר כולם פשוט עומדים במרכז הרחבה ומסתכלים על הפתח וחושפים את עצמם. בסופו של דבר אתה חייב ללכת לאנשהו, ובדרך כלל אחרי שקיבלת טעימה מגן עדן, המקום הבא שהולכים אליו זה החוצה, כדי להתאוורר קצת כמו שצריך לפני שחוזרים. מאותו רגע כל פעם שתעבור קרוב לאזור תחפש אנשים שעומדים ובוהים בפתח בתקרה ותידחף כדי לריב איתם על המקום.

תמיד יש את האתיופי הזה שהוא האתיופי היחיד בכל המקום. אתה גם אף פעם לא תראה אותו בפנים לפני 3 לפנות בוקר (או לילה. מתי לילה הופך ללפנות בוקר הופך לבוקר?).

מה שאני הכי אוהב (וגם אני ככה) זה שבמועדון רוק כבד, או מטאל, או היפ הופ, או טראנס, או מה שזה לא יהיה, פתאום בשיא הערב שמים איזה שיר מזרחית. והקהל מתפוצץ! כל החיילים ששומעים נונ-סטופ מזרחית בבסיס, ופתאום שומעים במועדון שיר שהם מכירים מהבסיס, מתחילים להשתגע ולסלסל בכל הכח. ואז הדי ג'יי מתלהב ושם עוד כמה שירים במזרחית, והרחבה מתפוצצת. באותו רגע כל הג'ובניקים הכבדים/אלה-שלא-חיילים לא יודעים מה לעשות עם עצמם. אני מציע לממשלה להשתמש בזה. זה הפתרון למשתמטים.

טוב, עד כאן להיום. פוסט המשך מתישהו...

*ת'אמת אני בפלוס. אל תראו אותי ככה.

**החודש נשבר בבלוג שיא עידכונים מאז הגיוס!