החיים, היקום וכאלה

זאת המאה ה-21. אנחנו יכולים להנחית אנשים על הירח. אנחנו ממציאים חיסונים למחלות. אנחנו צוללים מתחת לפני הים, עולים על ההרים הכי גבוהים ומפצלים את האטום. אנחנו פורצים למחשב של הפנטגון ומחדירים אנשים מאחורי קווי האויב. אנחנו מתקשרים ממרחקים עצומים בדרך אלחוטית. אנחנו מקבלים פרסומות לויאגרה ופורנו לספאם. כל בלוגר ממוצע יכול לזיין את השכל ומלא אנשים יקראו את השטויות שהוא כותב. אנחנו חולקים, אוגרים ומשתפים מידע מכל קצוות תבל באינספור דרכים וטכנולוגיות. אנחנו יכולים להקיף את העולם ביום אחד. אנחנו הורסים את הפלנטה; כורתים את היערות, מכחידים את החיות, שורפים את שכבת האוזון, מזהמים את האוויר. אנחנו יכולים לשנות את המין של גברים ונשים וחלק מהמדינות אפילו מאשרות נישואים של הומואים. אנחנו שוברים שיאים ופורצים גבולות, מותחים את הדמיון ומשכללים את היכולות שלנו. אנחנו נותנים לצרפתים ממש נמוכים ולאנשים עם שפם לכבוש את כל אירופה. אנחנו נותנים לסדרות ריאלטי ואופרות סבון לרוץ במשך כל-כך הרבה עונות. אנחנו חוקרים את החלל ובונים רובוטים. אנחנו יכולים לראות את החיידקים הכי קטנים ואת הכוכבים הכי רחוקים. אנחנו יכולים להשתיל סיליקון בחזה (בואו נקדיש רגע להעריך את זה), להקטין את האף ולהוריד נקודות חן. אנחנו לובשים חולצות קצרות על חולצות ארוכות ולובשים משקפי שמש וכובעים בלילה. אנחנו מזכים את או ג'יי סימפסון ואת מייקל ג'קסון. חלקנו מצליחים לראות את כל סרטי שר הטבעות ולצלוח דרך כל הסופים שלו ביום אחד. שרדנו את ג. יפית ואנחנו עדיין מחכים לגלעד. אנחנו נותנים לבני 14+ להיות בפעילים. אנחנו נותנים לנשים להצביע ואפילו לנהוג.

אנחנו מציירים, בונים, הורסים, מסתתים, מצלמים, כותבים, מסריטים, מפרסמים, מקליטים, קונים, מוכרים, סוחרים, מחליפים, מייצאים, מייבאים, יוצרים. אנחנו עושים את כל זה...

אבל אנחנו לא יכולים ליצור מכונת משקאות שעובדת כמו שצריך!!!

זהו. נגמר. אין יותר צבא. עברו 3 שנים. 3 שנים ארוכות שמכילות כל כך הרבה, וביום אחד החיים שלי משתנים לחלוטין. 3 שנים שבהן למדתי המון, אבל גם שכחתי לא פחות. הרווחתי הרבה והפסדתי לא מעט. למדתי איך לגנוב, לשקר, להתבכיין, לתחמן, לרמות, אבל גם איך לעזור לחבר, להתקדם, לסבול, לוותר, להצליח, לעבוד קשה.
למדתי גם להעריך. הרבה יותר מאחרים לדעתי. להעריך שינה, חום, קור, אוכל טוב, תנאים, בית, עצמאות.

עברתי הרבה, סבלתי לא מעט, ולמדתי על עצמי המון. למדתי שאני לא נשבר, ולא משנה מה, לא נכנע ללחץ חברתי, מצליח לא לנצל לרעה את הכח שיש לי (ויותר קשה לעמוד בפיתוי ממה שנדמה), ובעיקר שאני הרבה יותר איתן ממה שאני מרגיש, ועומד בכל מה שזורקים עלי. יותר מזה, בכל השירות שלי לא נשברתי פעם אחת, גם פיזית וגם נפשית, לא השפלתי את עצמי מול אף אחד.

אז בשלוש השנים האלה נתתי למדינה הרבה יותר משקיבלתי ממנה, ונשארתי בצבא למרות שהוא עשה כל מאמץ אפשרי לשבור אותי. בטירונות המפקדים שלי אמרו לנו שאם אתה מנסה להשתין על הצבא, הצבא אולי טיפה נרטב, אבל אם הצבא משתין עליך, אתה טובע. וזה נכון. זאת מערכת משוחדת, שרק מי שבוכה ומלקק מקבל. מי שתורם נדפק, ומי שזורק זין מרוויח. או בקיצור, מי שמשקיע שוקע ורק חרא צף.

ועכשיו, לקראת האזרחות, אין בי שום פחד להשתחרר. אני מבין את אלה שלא רוצים להשתחרר. בסופו של דבר, צה"ל הוא מערכת מאוד נוחה. אתה מקבל תנאים טובים, ביטחון כלכלי, עבודה בטוחה, עתיד בטוח – וכל זה רק במחיר של חופש וויתור על הכבוד העצמי. אתה לא צריך לדאוג לבגרויות, לימודים, כסף, ובכלל לא צריך לחשוב הרבה. חשיבה זה לא משהו שנדרש לשירות. ואמנם עם השחרור אני מחזיר את הנשק (בכאב גדול), ואת הנסיעות חינם, וצריך להתחיל לעמוד בתורים לבידוק בקניון, ולהירשם לפסיכומטרי, לנסות להשיג עבודה עם הברך שהשירות דפק לי, לבחור מקצוע, להשלים בגרויות, ולטוס, העצה שלי אליכם היא – אל תחתמו, אל תשימו דרגות על הכתף, תעשו את שלכם ותצאו. הצבא הוא לא החיים, הוא רק דוחה אותם בשלוש שנים. וכמה שאין לי מושג מה אני אעשה עכשיו, בידיעה שבסופו של דבר שום דבר לא מספק כמו להיות חייל לוחם בצבא הגנה לישראל, אני לא מסתכל לאחור. מספק או לא, נתתי מספיק. הגיע הזמן גם לקחת.

אז פה זה נגמר. אין יותר שבתות, או ימים ביציאה, אין ריתוקים, או משפטים. אין מסדרי בוקר, או ערב, או מסדרים בכלל. אין גלח"ץ, אין כומתה, אין קצינים ונגדים, לא רס"פ ולא רס"ר, ולא תדריך עליה למשמר, וגם לא תדריך יומי ולא תדריך הגנת מוצב, וסוף לתדריכים! ואין נוהל שבת ולא טחינה בשמירה ולא הקפצה מהבית. ואין גם מנות קרב. אין יותר לוף! אין סיורים ואין מעצרים ואין מחסומים ואין צ'קפוסט נייד מזדיין כשאתה הכי עפוץ בעולם. ואין לעשות 8-8 ולשמוע שיש מעצר בלילה ולאכול את הלב אם לצאת למעצר או לישון טיפה. אין להיתפס כשאתה שובר שמירה. אין שמירה לשבור! אין ערבים שבוכים לך במחסום שהם ממהרים לבית חולים ואתה לא יודע אם להאמין, כי יש מאה כאלה ביום. אין ג'יב אל אוויה. אין כוננות, ואין נוהל מעצר חשוד, ואין רימון הלם, ואין לירות תאורה, ואין קרמי ווסט, אין לעלות על ציוד, אין ברכית, אין 77, אין חפ"ק, אין גשש, אין זריקת אבנים, אין פרש טורקי, ואין פטיש חם, ואין ברחן ואין נמלט, אין גם נוהל משקפת ואין כיווני ירי ואין גבול גזרה. אין גדר. אין חמין ושניצל קר בשבת. אין ארוחה בשרית פעם ביום. אין אוכל קר בחמגשיות. אין לסגור ריתוק ולהתחיל להסתכל על ערביות. אין להתקלח בחורף במי קרח כי חזרת משבוע שטח וכולך אבק שריפה ובוץ. אין להתגלח ולהסתפר. אין לרדת משמירה בחורף ולא להרגיש את הרגליים. אין ואין ואין ואין ואין!

אין צבא ושיזדיינו כולם!

אז מתי המילואים?

איזה כיף זה ללכת למועדון. אתה לא יכול ללכת כל פעם לאותו מועדון, אז כל כמה זמן צריך ללכת למקום חדש, שלא שונה בכלום משאר המקומות, אבל מה לעשות שצריך לגוון. אז אתם מארגנים רכב ועולים על גהה, או על איילון, ונוסעים למועדון, שתמיד נמצא באיזה קיבוץ שכוח אל בכביש עפר נטוש, ואתה טועה בדרך יותר מדי פעמים, וחורש על ספר הטלפונים שלך בשביל להתקשר לחברים שגרים באזור. ומרים טלפון לעוד חברים שלך שאמורים להגיע או שכבר בדרך, ומוודאים איתם איפה כל אחד נמצא.

ואז אתה מגיע לחניה, ואיזה ילד בן 14 עם שפם בר מצווה עם אפוד-צהוב-מחזיר-אור מסמן לך עם הפנס לחנות כדי שחס ושלום לא תתבלבל ותחנה בשני מקומות. אתה יוצא, מתלבט לרגע אם להשאיר את החולצה הארוכה ברכב או להיכנס איתה (לבנות נחסכת ההתלבטות), כשבזמן האחרון קפוצ'ונים נכנסו לאופנה, אז כולם נכנסים איתם למסיבה.

כולם שותים ליד הרכב ובאים להיכנס. אתה מגיע לסלקציה. פיצוץ אוכלוסין. מקלל בפעם האלף שבאת כל כך מאוחר ומבטיח בפעם המליון לבוא פעם הבאה יותר מוקדם. אם יש לך מזל, יש לך חבר שתמיד לוקח על עצמו את המשימה של להידחף ולחפש את הסלקטור. אם זה התפקיד שלך, כל הזין. אחרי דחיפות וריבים וצעקות וקללות, ואחרי שהכרת כבר את כל מי שעומד מסביבך בתור והרצת את אותן בדיחות שתמיד מריצים בסלקציה, הצלחת לארגן לכל החברים שלך את החותמת הנכספת. כל הכבוד! עוברים לתור של המקומבנים שקיבלו חותמת. חותמות של הסלקציה זאת תחבולה של בעלי המועדונים להוריד את כמות האנשים שעושים בעיות לשליש. יש לך את התור של אלה שמחכים לחותמת, והם לא עושים בעיות כי הם יודעים שהם אמורים לקבל חותמת ולהיכנס. יש להם תקווה, אז הם נרגעים. יש את התור של אלה שכבר קיבלו חותמת ומרגישים שהם כל רגע בפנים, אז הם שאננים ויש להם כבר מצב רוח טוב. ויש את התור של כל היתר, שעלולים לעשות בעיות, אבל מנסים להזרים את הסלקטור להכניס אותם. יא בן זונה! אני מראה לך תעודת לוחם ואתה מכניס את האמריקאים המכוערים מתגלית?  בסביבות 1 וחצי בלילה הצלחת להיכנס. המאבטח מעיף אותך פנימה לפני שאתה מספיק לוודא שכל החברים שלך נכנסו. אתה מעיף מבט אחרון על התור ומקבל תחושת עליונות. מי זה כל האפסים האלה שעדיין לא נכנסו?

עכשיו מגיע התור לבידוק. אני עדיין מנסה להדחיק את זה.

יופי. עברת את כל השלבים הראשונים. הגיע הזמן לקנות כרטיס. זה הג'ונגל האמיתי. קנית? אחלה. עוברים הלאה. בוא נעמוד בתור של הכניסה. נכנסים. אל תשכח לחייך! אתה לא יכול להיכנס למועדון אחרי שנדחפת, רבת, נבדקת, שילמת, ולהיראות כאילו שאתה לא נהנה. מה עושים? בוא נלך לבאר. יש בירה חינם בין שתיים ורבע לשתיים ועשרים. תידחף בבאר. מסתלבטים על הנהג התורן ועל זה שהיתה לו טראומה שבוע שעבר ועדיין פוחד לשתות. מה זה התור הזה עכשיו? מה קרה? בחיים לא שתיתם בירה? אחי, אני מת להשתין בוא לשירותים. מה אתה כוסית? מה אתה צריך שאני אבוא איתך לשירותים? להחזיק לך את היד? יאללה נו, שאני לא אאבד אתכם. תור לשירותים. תור למשתנה. תור ליציאה מהשירותים. אללה, מה עכשיו? לא יודע, בוא לרחבה השניה. שם נמצא את הגאולה!

חשוב מאוד כשאתה עובר ברחבה, ללכת עם הצד כדי לחתוך בין האנשים, עם יד אחת קדימה לפלס את הדרך. בדרך נראה פרצופים. נבדוק את הסחורה. נחפש איזה פרצוף מוכר שמסתבר כאיזו תצפיתנית ששירתה איתך לפני שנתיים והדבר היחיד שהיא זוכרת ממך זה שהפלוגה שהחליפה אותך היתה הרבה יותר מקצועית. אתה רואה חולצת סוף מסלול. מי זה הצעיר הזה? איזה קטע, עשינו טירונות באותו בסיס. בוא נגיד לו את זה. מה זה הלחץ הזה? אפשר לעבור רק במעגל של אלה שרוקדים פה. אל תעשו לי פרצוף. בעיה שלכם שיש ביניכם רווח של 15 ס"מ. וואי איזה שיר אדיר! נשארים פה! בוא נמצא בנות לרקוד לידן כדי ש... נראה איך הן מנפנפות את כל מי שמתחיל איתן. עכשיו בעצם מתחילה המסיבה. אנחנו עומדים במעגל ורוקדים בכיף שלנו וזורקים מבטים על הסביבה לבדוק את השטח. איזה כיף! מי זה החוצפן הזה שעובר לנו במעגל? אתה לא רואה שאנחנו רוקדים פה? פחחח תראה את שני הטמבלים האלה. תראה איך הוא נצמד לכוסית הזאת מאחורה והיא עוד שניה מעיפה אותו. מה זה! היא מדברת איתו! איך? די כבר! אני לא יכול עם הצפיפות הזאת. סתום את הפה שלך! זה רק מראה איזה מקום טוב זה.

יופי, המקום מתחיל להתרוקן. יש קצת מקום לנשום. אבל גם האווירה נחלשה. האלכוהול עובר, נהיה מאוחר, ואנשים מתחילים לעזוב. יאללה, מה אתה אומר? חותכים? סבבה. בוא ניפרד ממי שנשאר. עכשיו בוא נידחף דרך כל האנשים שעומדים בכניסה. נכנסים לרכב, עייפים ומרוצים.

יאללה, שמעתם על המועדון החדש הזה? חייבים ללכת אליו שבוע הבא! אין בו את כל הדברים המגעילים האלה שיש בשאר המועדונים.