החיים, היקום וכאלה

זאת המאה ה-21. אנחנו יכולים להנחית אנשים על הירח. אנחנו ממציאים חיסונים למחלות. אנחנו צוללים מתחת לפני הים, עולים על ההרים הכי גבוהים ומפצלים את האטום. אנחנו פורצים למחשב של הפנטגון ומחדירים אנשים מאחורי קווי האויב. אנחנו מתקשרים ממרחקים עצומים בדרך אלחוטית. אנחנו מקבלים פרסומות לויאגרה ופורנו לספאם. כל בלוגר ממוצע יכול לזיין את השכל ומלא אנשים יקראו את השטויות שהוא כותב. אנחנו חולקים, אוגרים ומשתפים מידע מכל קצוות תבל באינספור דרכים וטכנולוגיות. אנחנו יכולים להקיף את העולם ביום אחד. אנחנו הורסים את הפלנטה; כורתים את היערות, מכחידים את החיות, שורפים את שכבת האוזון, מזהמים את האוויר. אנחנו יכולים לשנות את המין של גברים ונשים וחלק מהמדינות אפילו מאשרות נישואים של הומואים. אנחנו שוברים שיאים ופורצים גבולות, מותחים את הדמיון ומשכללים את היכולות שלנו. אנחנו נותנים לצרפתים ממש נמוכים ולאנשים עם שפם לכבוש את כל אירופה. אנחנו נותנים לסדרות ריאלטי ואופרות סבון לרוץ במשך כל-כך הרבה עונות. אנחנו חוקרים את החלל ובונים רובוטים. אנחנו יכולים לראות את החיידקים הכי קטנים ואת הכוכבים הכי רחוקים. אנחנו יכולים להשתיל סיליקון בחזה (בואו נקדיש רגע להעריך את זה), להקטין את האף ולהוריד נקודות חן. אנחנו לובשים חולצות קצרות על חולצות ארוכות ולובשים משקפי שמש וכובעים בלילה. אנחנו מזכים את או ג'יי סימפסון ואת מייקל ג'קסון. חלקנו מצליחים לראות את כל סרטי שר הטבעות ולצלוח דרך כל הסופים שלו ביום אחד. שרדנו את ג. יפית ואנחנו עדיין מחכים לגלעד. אנחנו נותנים לבני 14+ להיות בפעילים. אנחנו נותנים לנשים להצביע ואפילו לנהוג.

אנחנו מציירים, בונים, הורסים, מסתתים, מצלמים, כותבים, מסריטים, מפרסמים, מקליטים, קונים, מוכרים, סוחרים, מחליפים, מייצאים, מייבאים, יוצרים. אנחנו עושים את כל זה...

אבל אנחנו לא יכולים ליצור מכונת משקאות שעובדת כמו שצריך!!!

זהו. נגמר. אין יותר צבא. עברו 3 שנים. 3 שנים ארוכות שמכילות כל כך הרבה, וביום אחד החיים שלי משתנים לחלוטין. 3 שנים שבהן למדתי המון, אבל גם שכחתי לא פחות. הרווחתי הרבה והפסדתי לא מעט. למדתי איך לגנוב, לשקר, להתבכיין, לתחמן, לרמות, אבל גם איך לעזור לחבר, להתקדם, לסבול, לוותר, להצליח, לעבוד קשה.
למדתי גם להעריך. הרבה יותר מאחרים לדעתי. להעריך שינה, חום, קור, אוכל טוב, תנאים, בית, עצמאות.

עברתי הרבה, סבלתי לא מעט, ולמדתי על עצמי המון. למדתי שאני לא נשבר, ולא משנה מה, לא נכנע ללחץ חברתי, מצליח לא לנצל לרעה את הכח שיש לי (ויותר קשה לעמוד בפיתוי ממה שנדמה), ובעיקר שאני הרבה יותר איתן ממה שאני מרגיש, ועומד בכל מה שזורקים עלי. יותר מזה, בכל השירות שלי לא נשברתי פעם אחת, גם פיזית וגם נפשית, לא השפלתי את עצמי מול אף אחד.

אז בשלוש השנים האלה נתתי למדינה הרבה יותר משקיבלתי ממנה, ונשארתי בצבא למרות שהוא עשה כל מאמץ אפשרי לשבור אותי. בטירונות המפקדים שלי אמרו לנו שאם אתה מנסה להשתין על הצבא, הצבא אולי טיפה נרטב, אבל אם הצבא משתין עליך, אתה טובע. וזה נכון. זאת מערכת משוחדת, שרק מי שבוכה ומלקק מקבל. מי שתורם נדפק, ומי שזורק זין מרוויח. או בקיצור, מי שמשקיע שוקע ורק חרא צף.

ועכשיו, לקראת האזרחות, אין בי שום פחד להשתחרר. אני מבין את אלה שלא רוצים להשתחרר. בסופו של דבר, צה"ל הוא מערכת מאוד נוחה. אתה מקבל תנאים טובים, ביטחון כלכלי, עבודה בטוחה, עתיד בטוח – וכל זה רק במחיר של חופש וויתור על הכבוד העצמי. אתה לא צריך לדאוג לבגרויות, לימודים, כסף, ובכלל לא צריך לחשוב הרבה. חשיבה זה לא משהו שנדרש לשירות. ואמנם עם השחרור אני מחזיר את הנשק (בכאב גדול), ואת הנסיעות חינם, וצריך להתחיל לעמוד בתורים לבידוק בקניון, ולהירשם לפסיכומטרי, לנסות להשיג עבודה עם הברך שהשירות דפק לי, לבחור מקצוע, להשלים בגרויות, ולטוס, העצה שלי אליכם היא – אל תחתמו, אל תשימו דרגות על הכתף, תעשו את שלכם ותצאו. הצבא הוא לא החיים, הוא רק דוחה אותם בשלוש שנים. וכמה שאין לי מושג מה אני אעשה עכשיו, בידיעה שבסופו של דבר שום דבר לא מספק כמו להיות חייל לוחם בצבא הגנה לישראל, אני לא מסתכל לאחור. מספק או לא, נתתי מספיק. הגיע הזמן גם לקחת.

אז פה זה נגמר. אין יותר שבתות, או ימים ביציאה, אין ריתוקים, או משפטים. אין מסדרי בוקר, או ערב, או מסדרים בכלל. אין גלח"ץ, אין כומתה, אין קצינים ונגדים, לא רס"פ ולא רס"ר, ולא תדריך עליה למשמר, וגם לא תדריך יומי ולא תדריך הגנת מוצב, וסוף לתדריכים! ואין נוהל שבת ולא טחינה בשמירה ולא הקפצה מהבית. ואין גם מנות קרב. אין יותר לוף! אין סיורים ואין מעצרים ואין מחסומים ואין צ'קפוסט נייד מזדיין כשאתה הכי עפוץ בעולם. ואין לעשות 8-8 ולשמוע שיש מעצר בלילה ולאכול את הלב אם לצאת למעצר או לישון טיפה. אין להיתפס כשאתה שובר שמירה. אין שמירה לשבור! אין ערבים שבוכים לך במחסום שהם ממהרים לבית חולים ואתה לא יודע אם להאמין, כי יש מאה כאלה ביום. אין ג'יב אל אוויה. אין כוננות, ואין נוהל מעצר חשוד, ואין רימון הלם, ואין לירות תאורה, ואין קרמי ווסט, אין לעלות על ציוד, אין ברכית, אין 77, אין חפ"ק, אין גשש, אין זריקת אבנים, אין פרש טורקי, ואין פטיש חם, ואין ברחן ואין נמלט, אין גם נוהל משקפת ואין כיווני ירי ואין גבול גזרה. אין גדר. אין חמין ושניצל קר בשבת. אין ארוחה בשרית פעם ביום. אין אוכל קר בחמגשיות. אין לסגור ריתוק ולהתחיל להסתכל על ערביות. אין להתקלח בחורף במי קרח כי חזרת משבוע שטח וכולך אבק שריפה ובוץ. אין להתגלח ולהסתפר. אין לרדת משמירה בחורף ולא להרגיש את הרגליים. אין ואין ואין ואין ואין!

אין צבא ושיזדיינו כולם!

אז מתי המילואים?

משעמם לך. אתה נכנס לאימייל לראות אם יש לך הודעות חדשות. שום דבר מעניין. הרבה ספאם, עדכון או שניים מאיזה בלוג, כמה סרטונים שאיזה חבר שלך שלח, אולי מכתב מאמא על איזה משהו שהיא מצאה באינטרנט וחשבה שתאהב. אתה בודק במסנג'ר, ולא רואה אף אחד שבא לך לדבר איתו עכשיו. נכנס לפייסבוק. תייגו אותך בשלוש תמונות. איכס! איך יצאת ככה?! אתה מבטל את התיוג לאחת התמונות, השתיים האחרות יצאו בסדר, אז אתה משאיר אותן. קיבלת הזמנה להצטרף להולד'ם, ואתה מתעלם ממנה. מישהו שלח לך הזמנה למסיבה ביום חמישי. אתה יודע שאתה סוגר שבת, אז אתה אפילו לא כ"כ קורא מה יהיה במסיבה כדי לא להתבאס. בודק מה הדברים האחרונים שעשית, בודק איזה דברים חברים שלך עדכנו בעמוד שלהם, נכנס לתמונות האחרונות שהכוסית שהייתה איתך בשכבה העלתה מאיזה חוף בברזיל, ומתבאס שהיא כבר חזרה מחו"ל, ולך יש עוד שנה בצה"ל. לא מבין איך יש לה 7 בגדי ים שונים משבעה חופים שונים שהיא הייתה בהם, ונזכר שעדיין יש לך את אותו בגד ים מהתיכון ושאתה צריך שתיכנס כבר המשכורת הבאה כדי לקנות אחד חדש, כי עוד מעט קיץ ושלך כבר ממש על הפנים. אתה חושב לקנות את הבגד ים הזה של קוויק סילבר של הגולשים, עם המסרק בכיס, אבל אז אתה נזכר שהוא עולה 300 שקל ואתה לא יודע אם זה שווה את הכסף, אפילו שהוא באמת יפה. אתה מחליט שזה מלא כסף ודוחה את הקנייה לשחרור, אז תקבל את מענק השחרור, וזה גם יהיה בדיוק לקיץ. פתאום אתה רואה ששבעה חברים שלך נהיו חברים של זה מהשכונה שישב לידך בכיתה ו'. אתה לא יודע אם להוסיף אותו או לחכות שהוא יוסיף אותך, כי אז תצא יותר מגניב. בדוק הוא זה שהוסיף את החברים שלך, ולא הם הוסיפו אותו פתאום. אז למה הוא לא הוסיף גם אותך? אתה מחליט לצרף אותו בכל זאת, וישר נכנס לתמונות שלו לראות מה קורה איתו. תמונות מהצבא, תמונות ממסיבות, שום דבר מיוחד. מסתבר שהוא יוצא עם אותם אנשים שהוא הסתובב איתם ביסודי. לא מפתיע אותך. אתה מגיב על איזו תמונה של מישהו, מאשר את הגעתך לאיזה שני אירועים, וממשיך הלאה. עושה אותו סיבוב גם במקושרים, שולף מהמותן איזה משפט לכתוב בסטאטוס שלך, רואה בסטאטוס של מישהו שיר טוב ונכנס ליוטיוב לראות את הקליפ. מצד ימין בקטעים הקשורים אתה רואה עוד שיר טוב ואז עוד שיר טוב ושומע ככה כמה שירים, ובגלל שהשיר הזה ממש טוב, אתה שומע אותו כמה פעמים רצוף. עוד סיבוב לאימייל. נכנס לעדכון הזה בבלוג, עוד מישהו שפורש, או חוזר מפרישה. אתה מגיב, או שאתה לא מגיב. מעביר לך כמה דקות. פתאום אתה מקבל הודעה במסנג'ר ממישהו "מה עושים היום". אין לך כוח לענות אז אתה ממזער את החלון, כי אתה לא רוצה לצאת מניאק ולסנן, אבל אתה יודע שבסופו של דבר אתה כנראה לא תענה לו. אז אתה נזכר שכבר הרבה זמן לא קיבלת אף תגובה בבלוג שלך. זה אומר שצריך כבר לכתוב פוסט חדש, אבל אין לך באמת כוח, ואין לך על מה לכתוב, אז אתה נכנס לבלוג שלך, מרפרף על התגובות האחרונות, נכנס לסטטיסטיקות, לוחץ על עריכה, ואחרי כמה זמן שאתה יושב ומסתכל על המסך, אתה מנסה לכתוב כמה מילים מתוך תקווה שאם תתחיל לכתוב, ההשראה תבוא. ההשראה לא באה, אז אתה מוחק את מה שכתבת ומנסה עוד פעם. אחרי כמה ניסיונות אתה מתייאש ויוצא. במהלך כמה הימים הבאים התהליך חוזר על עצמו כמה פעמים עד שבסוף אתה מחליט שזהו, אי אפשר יותר לדחות את הפוסט, לוקח את עצמך בידיים ומחרטט איזה משהו.

הפוסט נכתב בלשון זכר.