החיים, היקום וכאלה

משעמם לך. אתה נכנס לאימייל לראות אם יש לך הודעות חדשות. שום דבר מעניין. הרבה ספאם, עדכון או שניים מאיזה בלוג, כמה סרטונים שאיזה חבר שלך שלח, אולי מכתב מאמא על איזה משהו שהיא מצאה באינטרנט וחשבה שתאהב. אתה בודק במסנג'ר, ולא רואה אף אחד שבא לך לדבר איתו עכשיו. נכנס לפייסבוק. תייגו אותך בשלוש תמונות. איכס! איך יצאת ככה?! אתה מבטל את התיוג לאחת התמונות, השתיים האחרות יצאו בסדר, אז אתה משאיר אותן. קיבלת הזמנה להצטרף להולד'ם, ואתה מתעלם ממנה. מישהו שלח לך הזמנה למסיבה ביום חמישי. אתה יודע שאתה סוגר שבת, אז אתה אפילו לא כ"כ קורא מה יהיה במסיבה כדי לא להתבאס. בודק מה הדברים האחרונים שעשית, בודק איזה דברים חברים שלך עדכנו בעמוד שלהם, נכנס לתמונות האחרונות שהכוסית שהייתה איתך בשכבה העלתה מאיזה חוף בברזיל, ומתבאס שהיא כבר חזרה מחו"ל, ולך יש עוד שנה בצה"ל. לא מבין איך יש לה 7 בגדי ים שונים משבעה חופים שונים שהיא הייתה בהם, ונזכר שעדיין יש לך את אותו בגד ים מהתיכון ושאתה צריך שתיכנס כבר המשכורת הבאה כדי לקנות אחד חדש, כי עוד מעט קיץ ושלך כבר ממש על הפנים. אתה חושב לקנות את הבגד ים הזה של קוויק סילבר של הגולשים, עם המסרק בכיס, אבל אז אתה נזכר שהוא עולה 300 שקל ואתה לא יודע אם זה שווה את הכסף, אפילו שהוא באמת יפה. אתה מחליט שזה מלא כסף ודוחה את הקנייה לשחרור, אז תקבל את מענק השחרור, וזה גם יהיה בדיוק לקיץ. פתאום אתה רואה ששבעה חברים שלך נהיו חברים של זה מהשכונה שישב לידך בכיתה ו'. אתה לא יודע אם להוסיף אותו או לחכות שהוא יוסיף אותך, כי אז תצא יותר מגניב. בדוק הוא זה שהוסיף את החברים שלך, ולא הם הוסיפו אותו פתאום. אז למה הוא לא הוסיף גם אותך? אתה מחליט לצרף אותו בכל זאת, וישר נכנס לתמונות שלו לראות מה קורה איתו. תמונות מהצבא, תמונות ממסיבות, שום דבר מיוחד. מסתבר שהוא יוצא עם אותם אנשים שהוא הסתובב איתם ביסודי. לא מפתיע אותך. אתה מגיב על איזו תמונה של מישהו, מאשר את הגעתך לאיזה שני אירועים, וממשיך הלאה. עושה אותו סיבוב גם במקושרים, שולף מהמותן איזה משפט לכתוב בסטאטוס שלך, רואה בסטאטוס של מישהו שיר טוב ונכנס ליוטיוב לראות את הקליפ. מצד ימין בקטעים הקשורים אתה רואה עוד שיר טוב ואז עוד שיר טוב ושומע ככה כמה שירים, ובגלל שהשיר הזה ממש טוב, אתה שומע אותו כמה פעמים רצוף. עוד סיבוב לאימייל. נכנס לעדכון הזה בבלוג, עוד מישהו שפורש, או חוזר מפרישה. אתה מגיב, או שאתה לא מגיב. מעביר לך כמה דקות. פתאום אתה מקבל הודעה במסנג'ר ממישהו "מה עושים היום". אין לך כוח לענות אז אתה ממזער את החלון, כי אתה לא רוצה לצאת מניאק ולסנן, אבל אתה יודע שבסופו של דבר אתה כנראה לא תענה לו. אז אתה נזכר שכבר הרבה זמן לא קיבלת אף תגובה בבלוג שלך. זה אומר שצריך כבר לכתוב פוסט חדש, אבל אין לך באמת כוח, ואין לך על מה לכתוב, אז אתה נכנס לבלוג שלך, מרפרף על התגובות האחרונות, נכנס לסטטיסטיקות, לוחץ על עריכה, ואחרי כמה זמן שאתה יושב ומסתכל על המסך, אתה מנסה לכתוב כמה מילים מתוך תקווה שאם תתחיל לכתוב, ההשראה תבוא. ההשראה לא באה, אז אתה מוחק את מה שכתבת ומנסה עוד פעם. אחרי כמה ניסיונות אתה מתייאש ויוצא. במהלך כמה הימים הבאים התהליך חוזר על עצמו כמה פעמים עד שבסוף אתה מחליט שזהו, אי אפשר יותר לדחות את הפוסט, לוקח את עצמך בידיים ומחרטט איזה משהו.

הפוסט נכתב בלשון זכר.