החיים, היקום וכאלה

1.       הייתי אתמול עם חבר בשירות הלקוחות של חברת מירס (הוא לא מספיק מטומטם בשביל להיות לקוח - הוא סתם אחד מהדבילים האלה שנהיים קצינים בצה"ל וחותמים קבע). היה שם אחד הזוי שצעק על נציגת השירות שהמקשים שלו "הולכים על ריק", ושהנציגה "רוצה לטמטם אותו". הוא פנה גם אלי ושאל אותי אם גם המקשים שלי הולכים על ריק. אמרתי לו שלי קורה משהו יותר גרוע - המסך שלי רץ על עיוור.

2.       שמתם לב ששטרות קטנים מתבזבזים יותר מהר משטרות גדולים? תחשבו על זה. אם אתם רוצים לחסוך כסף, תסתובבו עם שטרות גדולים בארנק ותראו שכשאתם רוצים לקנות משהו, חבל לכם לפרוט את השטר.

3.       לירן: "איזה יום ארוך יש לי מחר... אני לא חוזר הביתה עד איזה 4 בצהריים" שיקו: "זה נראה לך יום ארוך? מחר אני עובד עד חצות לפחות" אני: "מה אתם מדברים? אצלי יום ארוך מתחיל ביום ראשון ונגמר ביום רביעי"

4.       לא צחקתי בסעיף הקודם. הבדיחה היא עלי :\ כמה עוד?!

5.       למה תמיד כשיושבים מאחור ברכב, זה שיושב שוטגאן שואל אם המזגן מגיע אלי? יא חתיכת אידיוט! ברור שהוא לא מגיע אלי! זה לא אפשרי מבחינת חוקי הטבע שאם אני יושב מאחוריך או מאחורי הנהג המזגן יגיע אלי! אלא אם המצאת אוויר קר שנע ב-וולה, או שיש לך איזו מערבולת רוח על טבעית שממוקמת בין הנהג לשוטגאן, האוויר בחיים לא יגיע אלי! יא חתיכת סוציומט שהראש שלו תקוע בתחת של עצמו וחושב שאם הוא יעשה את עצמו שאכפת לו ממני, אז הוא אדם טוב יותר!

6.       אה, ושימו לב שאף רכב בסרט לא ייצא ברוורס מחניה לפני שהפוקוס יתמקד בלוחית הזיהוי האחורית ויתרחק תוך כדי הרוורס.

7.   זוכרים את באבלס?

לוחצים עלי חזק בתגובות החודש. אחרי הפוסט האדיר במיוחד שכתבתי נוספו לי כמה מנויים, כמה טוקבקים מלטפי אגו, והרבה לחץ לכתוב עוד. אבל על מה לכתוב? שום דבר לא זורם לי במיוחד... לא קרה לי שום דבר מצחיק מספיק שביל לכתוב עליו או מעניין מספיק בשביל שיהיה לי כוח לכתוב אותו. אולי אני אכתוב שהיה לי סד"ח בירושלים ובאפטר התחלתי לקפוץ על כל תייר שראיתי ולהזרים אותו להצטלם איתי ואז לצלם אותי לבד ועם חברים ולהעלות את התמונות לפייסבוק ולשלוח לי? הנה, כתבתי. זה היה הרבה יותר מצחיק בזמן הווה - וכל הפלוגה בטוחה שהייתי שיכור כשעשיתי את זה. הנה, כתבתי. אולי אני אכתוב על האולימפיאדה? על בולט המטורף או על פלפס התותח? אבל אתם יכולים לקרוא עליהם בכל מקום אחר. לא צריך אותי בשביל זה.

אני יכול גם לכתוב על הנזיר אוליביה שהיינו אצלו שהוא הנזיר הכי מגניב שפגשתי (אפילו שהוא בערך הנזיר הראשון גם). הוא גם נזיר ממש זורם. רק שציפיתי שכשאני אשאל אותו כמה הוא קיבל על הפרארי תהיה לו תשובה טובה יותר מ"חה-חה כמו הספר. הלוואי והיתה לי פרארי".

אולי לעשות רשימת הכותבים המצחיקים ביותר? בוא ננסה:

4.       פראנק זאפה - זמר וכותב שירים גאון. יש לו מלא הישגים וסיפורים על דברים שהוא אמר או עשה. תגגלו אותם.

3.       אילן הייטנר - אפילו שהוא ישראלי, הוא גבר-גבר, ויכול להכניס חיים ישראליים לתוך ספר. כל קורא מזדהה עם שני הספרים שלו (חוכמת הבייגלה ומלך החומוס ומלכת האמבטיה), ויש לו משפטים פילוסופיים חבל"ז.

2.       גבריאל גארסיה מארקס – נכנס לרשימה בעיקר בזכות מאה שנים של בדידות ופחות בגלל הספרים האחרים שלו שפחות אהבתי והרבה יותר קשים לקריאה. כל משפט שלו הוא כ"כ הרבה יותר מאוסף המילים המרכיבות אותו...

1.       דגלאס אדאמס - מן הסתם במקום הראשון. האדם הכי שנון מאז ומעולם. כל אחד מספרי מדריך הטרמפיסט לגלקסיה כתוב בצורה בלתי רגילה. אם אתם רואים מישהו שקורא ספר במקום ציבורי ונקרע מצחוק, הוא קורא את אחד מהספרים של הטרמפיסט. גם שני הספרים בסדרת דירק ג'נטלי כתובים ממש טוב, למרות שהם יותר קשים לקריאה. והספר סלומון הספק, שנאסף מכתבי יד שלו שנלקחו מהלפ-טופ שלו לאחר מותו חובה לקריאה.

אבל אם אני עושה רשימה כזאת, לא יהיה לי כוח לחשוב על מספיק אנשים בשביל שזאת באמת תהיה רשימה. ואני גם אצטרך לתת לכל אחד כמה משפטים לדוגמה, ולא בא לי לחפש ולעשות עכשיו, אז נוותר על זה.

אני יכול לעשות פוסט על מה אני חושב על כתיבה בבלוג, אבל ז'וז'ו כבר עשה את זה וגם הוא עשה את זה יותר טוב מאיך שאני הייתי עושה את זה, כי אם הייתי מתחיל הייתי כרגיל מתפזר לכל הכיוונים והיה יוצא לי פוסט מעפן.

ויאללה, יש לי כבר איזה פוסט, לא? אחד די גרוע, אבל באשמתכם שאתם לוחצים עלי ככה לכתוב. אני לא רציתי. לא בא לי טבעי. אבל אתם – "יא תותח", "תעדכן יותר" – מה אני אעשה? לא מספיק שמפעם בשלושה חודשים התחלתי לעדכן בערך פעם בחודש, אז גם זה לא מספיק לכם. נותנים לכם אצבע, רוצים את כל היד!

יאללה, אני משאיר אתכם עם קצת נוסטלגיה. מי שבגיל המתאים אמור לזכור לפחות חלק מהסרטונים האלה. תראו גם את הסרטונים הקשורים בצד ימין. יש הרבה דברים שלא שמתי ושכדאי לחפש לבד. לא חסרים דברים - שירים של פעם, סדרות של פעם, פרסומות של פעם...

פינת דברים שאני שונא

1.       כשאתה יושב בשירותים בבסיס, אצל חבר, או בכלל - איפה שבא לכם בטוב, תמיד יבוא מישהו שינסה להיכנס ויראה שהדלת נעולה וישאל "מי זה?". באופן טבעי אתה תמיד תענה "אני", כי באו אליך בהפתעה ברגע אינטימי אז לא היה לך זמן לנסח תשובה הגיונית. אבל האידיוט שעומד בחוץ (בין אם זאת אמא של החבר, או סתם אחד הצעירים) חייב להמשיך לחפור. "מי זה אני?". מה אכפת לך? לא, ברצינות, איך זה משפיע לך על מהלך החיים לדעת מי מחרבן פה? סתום את הפה ולך תחפש שירותים אחרים כי אני אהיה פה עוד הרבה זמן. "חבר של אדם"/"עמה" (בהתאם לנסיבות). ברוב המקרים זה יספיק כדי לרצות את הקרצייה והוא ילך למקום מיותר אחר, ולא יטריד אותך עד הפעם הבאה שתביא ביד אצל אדם.

2.       כשאתה עומד במחסום ובאות אליך נשות ווטש (נשים שמאלניות שחשובים להן זכויות האדם אז הן מצלמות חיילים תמימים מרביצים לערבים) ומפריעות לך לעבוד. אם הן תופסות חייל פוגע בערבי, הן מדווחות עליו והוא נשפט על זה. גם עלי הן התלוננו ובאמת שאני לא יודע למה. אני דווקא נורא עדין עם הערבים. אני מרביץ להם בכפפות של משי. הן בודקות אותך, מתווכחות איתך,  מותחות עליך ביקורת... והן לא מבינות כשאני אומר להן שכבר יש לי הייתה לי חברה שעושה לי את כל זה. מה שמביא אותי לסעיף הבא:

3.       בנות שמתעצבנות כשמביאים להן ערכת גילוח ליום ההולדת וזורקות אותך.

בקו האחרון שלי הייתה לנו משימה – לתגבר שוטרים בעיר ישראלית. משהו מונפץ לחלוטין של שילוב זרועות. רוב הזמן זה היה כיף ופשוט לא עשיתי כלום, אבל תמיד בימי שישי כל הילדים היו עושים בעיות והיו שולחים אותנו להרגיע אותם. ותמיד זה היה אותו נוהל – ילדים עושים רעש, אנחנו באים לראות מה קורה, אני והשוטרים יוצאים מהניידת, הילדים מקללים את השוטרים, שואלים אותי מה אני עושה איתם ואומרים לי לדפוק נפקדות, אני מרגיש רע עם עצמי, וחושב עוד פעם שלא רק שלא משלמים לי מספיק, אלא גם מכריחים אותי לעשות את זה. הרבה פעמים זה גם הגיע למצב של מכות בין הילדים לשוטרים. ובמצבים האלה לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד, אני אמור להגן על השוטרים. מצד שני, רוב הילדים היו רוסים. אז אני לא יכולים להפקיר אותם, אבל אני גם לא יכול להרביץ לרוסים. גם אני רוסי! אותה וודקה זורמת לנו בדם! בסופו של דבר בדרך כלל אמרתי לשוטרים שאני שם רק בשביל להגן עליהם מפני פלסטינאים, ואני לא קשור לישראלים. השוטרים תמיד כעסו עלי שאני לא אומר להם שהעצורים שלהם יורקים להם בניידת ומשתינים על הדלת...

יצא לי תוך כדי שילוב הזרועות לשחק טאקי עם כמה רוסים שיכורים. תמיד יש את הקטע שבמשחק הראשון מחלקים את הקלפים ולא יודעים מי משחק ראשון, כי אין באמת חוק לזה. אז פשוט יושבים ושואלים מדי פעם "תור מי עכשיו" עד שלמישהו נמאס והוא זורק קלף ואז המשחק מתחיל. אז גיליתי שעם רוסים שיכורים זה עובד יותר טוב – אני פשוט זורק קלף מתי  שבא לי, והם כ"כ מסטולים שהם לא מבינים מה קורה. ואני אפילו כמעט תמיד מנצח.

בהמשך לפוסט המועדונים הקודם, מכירים את הבנות האלה שרוקדות עם תיק? אין לי באמת מה לכתוב על זה, זה פשוט מצחיק אותי.

ורק בנות שמות פלאפון בכיס האחורי של הג'ינס הצמוד שלהן. כל המסיבה רואים את הפלאפון זוהר דרך הכיס של הג'ינס. אף פעם לא הבנתי אם זה כי מישהו תמיד מתקשר אליהן, כי הן כ"כ שיכורות שהן לא נעלו את הכפתורים ובגלל שהג'ינס כ"כ צמוד, הכפתורים נלחצים מעצמם, או כי התחת שלהם מנסה להתקשר למישהו שיחלץ אותו משם.

לפני כמה ימים הייתה לנו הרצאה של מישהו שנהרג במלחמת לבנון השנייה. כי אמרו לי שאין לי הומור שחור בבלוג. מעכשיו גם לא יהיה יותר.

נכון יש את הפילוסופיה בגרוש שאנחנו מחרטטים כשרק התעוררנו ושואלים אותנו שאלות דביליות ואין אפילו כוח לחשוב? לפני כמה זמן יצא לי להתגלח באיזה 4 בבוקר בלי מראה, גמור מעייפות, ואיזה חייל שעבר בסביבה שאל אותי איך אני יודע מתי סיימתי להתגלח. הנפצתי לו את השטות הראשונה שעלתה לי בראש "איך עיוור יודע שהוא סיים לנגב?"

לסיום, הנה הקליפ אמצע הלילה בכפר של הראל מויאל.  פשוט כי זה שיר אדיר