עדייף לאהוב מהסיבות הלא נכונות מאשר לשנוא מהסיבות הנכונות

אני עוצרת את עצמי מהמחשבות האלה כל היום. כל היום אני מנסה לחפש משהו אחר לחשוב עליו.

היא אמרה לי להפסיק להגיד כל מה שאמרו לי. שאני פשוט אשתוק.

שאני לא אדבר ואספר הכול, כי אנשים נדפקים מזה.

כל היום שתקתי.

כתבתי על דפים את ההרגשה שלי. עוד ועוד דפים נזרקים ושם הרגשות שלי.

הכול הולך לפח. ומתאדה משם חזרה לראש.(באופן לא הגיוני כמובן)

חוזר שוב ושוב עד שאני לא שומרת את הדף בצד. בתיק.

בתקווה שאפחד לא יראה את פייסת הנייר הזאת. שלא יראו את מה שאני באמת מרגישה.

שלא יראו שהראש שלי מלא בדברים שבכלל אני לא מדברת.

שאני שותקת. כי ככה לימדת אותי. ובצדק.

אני יושבת בשיעור ומתחילה להירדם. הדרך היחידה לקום זה להתחיל לגרום למחשבות לרוץ בראש.

לא להתרכז בשיעור. אבל כן להיות ערה.

לא לישון.

להמשיך לחשוב על אותם דברים. שמתרבים.

לא לתת לעצמי חופש מהם. כי חופש אומר שאני צריכה לדבר עליהם.

זה ממש לא רצוי במצבי.

כל הנסיעה חזרה הביתה באוטובוס אני שותקת עם המוזיקה.

משתיקה את עצמי עם המילים של השיר. שגורם לי שוב לחזור למחשבות.

הכול סובב סביב אותה נקודה.

צריך להפסיק.

צריך למצוא משהו חדש לחשוב עליו.

האושר שברגעים הקטנים האלה ביחד עם הקופיפה שליD: