עדייף לאהוב מהסיבות הלא נכונות מאשר לשנוא מהסיבות הנכונות

נמאס לי להעמיד פנים שהכול איתי בסדר, שאני לא רוצה יותר לאהוב.

שמספיק נפגעתי ולא כואב לי יותר.

שאני יכולה להמשיך הלאה בחיים, אבל אני לא.

למה להרבה אנשים זה כ"כ פשוט להתנשק אם מישהו ואז לשכוח את זה.

להיות במקום שהם התנשקו ולא להיזכר בכל הפרטים הקטנים האלה פתאום.

כאילו לא היו קיימים.

אתמול במסיבת הפתעה של ברק, ראיתי את כל המקום הזה.

ושוב, אותו.

כאילו פאק עבר מלא זמן. ואני נזכרת במה שהיה?!?

הוא נכנס לבית של ברק, היה כולו ביישן..~גיחוח~ כמו תמיד.

הסתכל על האנשים, בקושי מכיר אותם. אני המשכתי בשלי, המשכתי לעשן את הנרגילה המסריחה הזאת.

לקחתי את עצמי בידיים והלכתי להגיד לו שלום.

הסתכלתי מסביב.

פאקינג לפני חצי שנה התנשקנו בבית הזה.

בבית התמים הזה. הכול התחיל לצוף.

התנשקנו וקמו לשתות מים מהמקרר.

ישבנו והסתכלנו אחד על השני

לא התאים לי פאקינג שהייתה דביקי ורגיש כלפי.

אני הייתי ביצ'

בדיוק כמו שהוא התייחס אליו עד לפני שבועיים.

אני פגעתי בך, בדיוק כמו שהוא פגע בי עכשיו.

הכול התחיל לצוף.

הסתכלתי בחדר של ברק.

ישבנו

המשכתי לבהות בחדר, ראיתי את החדר ליד. איפה שהתנשקנו.

למה אני כ"כ רגישה.

מה עשיתי.

למה אני מתחילה להיזכר במה שקרה לפני חצי שנה

במה שקרה לפני שבועיים.

אותם חיוכים תמימים.

אותו חיבוק שאני בדיוק צריכה.

פאק.

פתאום כשעוד לא הגעת..התחלתי להיזכר במספר פלאפון שלך.

שהתנשקנו שם ליד המטבח, הכרחתי אותך לזכור את שלי, ואני את שלך.

בתמימות כזאת.

התחלתי לחפש עם היד את התנועה של המספרים.

חיפשתי את הנשיקה שלנו שם.

כ"כ הרבה בילבול.!

נזכרתי בביצ' שלי לרגע, בכל מה שעברתי איתו.

נסעתי עם פולינה, התחלתי להיזכר בכל ההתחלה של הקשר.

פאק.

את אותו יום שהתקשרת אלי..את אותו היום שנפגשנו בקפה והיתה השיחה הכי טובה שיש.

את אותם ימים שאני בילתי איתך מלא.

איך אפשר לשכוח הכול.

איך אפשר להמשיך להעמיד פנים שאני לא זוכרת כלום?

איך.?