חכיתי כול השמונה ימים האלה שהם יחזרו, עוד יום אחד שהן יתאוששו מהנסיעה, והנה הן חזרו! החצי השל של החבורה(:
באמת שהן היו חסרות לי, חסרו לי ביומיום. גם נעם היתה חסרה המון.
כל אלו היו חלק יום יומי אצלי. כל יום להיות איתכן. לדבר איתן. ושהן חזרו לא היתה מאושרת ממני ביקום!
חיבקתי כל אחת כ"כ הרבה זמן. כ"כ הרבה רציתי לראות אותן והיה לי קשה בלעדיהן.(מזל שיש עוד חברות בארץ!)
יצאנו לעיר בערב חמישי לשבת ולבלות בחברותה כולן ביחד, רק חבל שבא רק אחת מתוך השלושה..
שיששבת עשיתי במכינת עמיחי שהיא בנגב.
משהו שאמא שלי מאוד לא רוצה שאני אלך אליו, שאני לא אתקרב אליו אפילו.
היה כ"כ מהנה כמו שבחיים לא נהנתי.
ישבתי עם בנות בגיל שלי ופשוט דיברנו. על כל מיני נושאים.
הרגשתי משוחררת במילים.
הרגשתי שנוח לי להיות שם בין האנשים האלה.
בערב ישבנו עם ראש המכינה מ12 עד 3 בלילה. היו קטעים שעוד שניה נרדמתי. אבל השיחה היתה הרבה יותר מעניינת.
הבנתי עד כמה שאני חשובה לאחי. עד כמה הייתי ונשארתי חלק חשוב אצלו בחיים.שזה מדהים.
לא ידעתי שיש אהבה כזאת מטורפת בין אחים.
שהיה לו אכפת ממני. שהוא דאג לי.
שכל המכות שהינו הולכים לפני 5-6 שנים..היו חלק חשוב מאהבה:)
היה לי כיף לשמור שיששבת שלם שבת. לא לעשות משהו מיוחד. להיות פשוט שקועה בתוך עצמי.
בשקט כזה.
לשמוע הרצאות מענינות. (אולי אחרי זה אני אעלה קטעים שנורא עיניינו אותי)
המכינה הזאת היא פה בשבילי. מונחת לי על כף היד.
אבל היא חתיכת הוצאה יקרה.
שכנראה זה ימנע ממני ללכת אליה, או שפשוט זה יגרום לי להתחיל לעבוד ולהעריך את הכסף(לא שאני לא עושה את זה)
אני כן רוצה שנה בין לבין.
בין התיכון המטורף הזה לבין הצבא.
אני כן רוצה לקבל חזרה את כל מה שפיספסתי.
אני רוצה לבנות קשר עם עוד אנשים. להכיר עוד דעות של אנשים(בכל זאת..מכינה מעורבת של חלונים ודתים)
נחייה את הגורל ויהיה טוב.
"אם החיים הם חידה, לא מפורשת
והסודות זורמים בהם, כמו נחלים
מנסים למצוא את כל צבעי הקשת
עובדים קשה לבנות פה משהו במילים
ואתה חי בזמן זמנים ספור בלוח
ומקווה לשתות את החיים עד תום.
ובין כל אלה סך הכל רוצה לשמוח
ועל הדרך להגשים איזה חלום
אולי אחרי הכל תגיע לשמיים
אולי אחרי הכל תשמח מהחיים
תאמר תודה ותהפוך פתאום למים
ותצטרף לים הרחמים
אם השנים חולפות מהר ולא הספקת
ולא נשאר מהם יותר מזיכרון
היית איש חשוב ענק אך התפוגגת
והשתדלת להשלים עם השעון
אם החיים הם חידה לא מפורשת
והסודות זורמים בהם כמו נחלים
תקווה למצוא את כל צבעי הקשת
תשאיר פה רושם טוב ותאסוף מילים
אולי אחרי הכל תגיע לשמיים..."
שנה שעברה בטקס סיים של י"א. הילדים שהיו בכיתה של מור עבאדי ז"ל שרו את השיר הזה.
הרגשתי שייכת פתאום לשיר. שייכת למילים שלו.
שיר מדהים.
השיחות עם אנשים הפכו להיות הרבה יותר שונות. מילים רצות ועושות את שלהן.
אני נהנת מהחיים ככה.
למרות שאתמול בכיתי במשך שעתיים ואמא השפילה אותי כמו שבחיים לא השפילה.
שהיא דיברה כמו שבחיים לא דיברה אלי ככה.
אבל צריך ללמוד. ככה היא אוהבת אותי.
צריך להפנים שזאת אמא.
והיא לא יודעת להביע מידי פעם את אהבתה אחרת.
לזכור.
לזכור.
לזכור.
אני רציתי אתמול לעוף. לחתוך את עצמי. לצאת לעשן. לחזור למה שאני לא.
ועצרתי את עצמי. אני שמחה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
.RiTa
