אופק עקרב |
| 12/2002
אין לאן לברוח (2)
שלוש לפנות בוקר. שנינו עוד בוהים במוניטור של הדסקטופ בחדרון הקטנטן והדחוס. נראה שעלינו על משהו. הקצוות מתחילים להתחבר ואני מתחילה לחשוב שהגיע הזמן לכתוב משהו בסגנון של צוואה. ליאור מזדעזע מהרעיון אבל במחשבה שניה אומר שלא צוואה נחוצה פה – אלא מסמך שירכז את כל ממצאינו ויאופסן במקומות אליהם לא יוכלו להגיע לעולם.
אין כאלה, אני מזכירה לו והוא מחייך אלי חיוך קטן. יש. בטח שיש. את שוכחת איפה את חיה. בטח שאני שוכחת! החור הקטן והנידח הזה, בקצה השמאלי של הציוויליזציה, השכיח ממני עוד כמה דברים מלבד זה. הוא מעביר אצבע מלטפת על הקמט הזועף שבין גבותיי ואנחנו יושבים להתחיל לרכז את החומר למסמך אחד. זה לוקח עד שמונה בבוקר. נחום ואמילי קמים בשש, אבל הם כבר התרגלו לראות את פס האור מתחת לדלת ויוצאים למלאכת יומם בלי לשאול שאלות. אנחנו נתעורר אי שם סביב שלוש בצהריים ונתנפל על האוכל שאמילי הביאה מחדר האוכל. אחר כך נחזור לבהות במסכי המחשבים ונתעלם שוב מהעולם שבחוץ. שיגרת החיים המזעזעת הזאת הפכה להיות הכול עבורנו בשבוע האחרון, אבל היא מביאה תוצאות. ועוד איזה תוצאות.
סיימנו את העבודה ואת ההצפנה כ-20 שעות אחרי שהתחלנו. כבר לילה, אמצע השבוע בקיבוץ, אפילו הכלבים ישנים. קר בחוץ. רטוב. ערפל יושב על העמק ואנחנו מתים לקצת אוויר צח וסיגריה. ברוב קולות ללא מתנגדים הוחלט על טיול לילי קצר לאורך גדר המערכת של הישוב. מתעטפים היטב במעילים ובצעיפים שאמילי ארגנה לנו ויוצאים אל הכפור.
האוויר הצח שורף את הריאות, מקפיא מייד את האף שמתחיל לטפטף בשמחה ובששון. מקהלת משיכות אף קולניות מודיעה לכל כלב וחתול בסביבה שאנחנו מתקרבים. רק שלא יתחילו לנבוח ולהעיר את כולם. מה יגידו אחר כך על האחיינית המוזרה של אמילי עם החבר החנון העירוני שלה....
בריכות קטנות של אור מגרשות נקודתית את החושך לאורך כביש המערכת הצר. תנשמת נוהמת עלינו ועפה לדרכה והתנים מייבבים במרחק שקר להם. לא פלא שקר להם: שייכנסו הביתה ויפסיקו ליילל.
'אופק – אנחנו צריכים לחזור לתל אביב', ליאור אומר, 'את לא יכולה להמשיך להתחבא פה לנצח ואני לא יכול לעזוב ככה את העבודה ליותר מידי זמן'.
'אז תחזור.' אני עונה, ' לי אין ברירה. אם אני חוזרת – זה הסוף שלי ואחרי גם של אבא שלי, ויש עוד כמה אנשים ברשימה כמו שאתה יודע.'
'אני יודע. אבל את צריכה לצאת מהארץ איכשהו – ואת זה לא תוכלי לעשות מכאן.'
אני מושכת בכתפי. 'זו מדינת משטרה ליאור. אתה יודע את זה בדיוק כמוני. אין לאן לברוח. אין איפה להסתתר. במקרה שלי, התקפה היא ההגנה הטובה ביותר. לזה הם לא מצפים ממני ולי אין שום סיכוי בדרכים אחרות. המסמך שכתבנו, הוא לא תעודת ביטוח, אתה מבין? הוא כלי נשק. ואני מתכוונת להשתמש בו כדי להישאר בחיים.'
'את לא נורמלית אופק. את לא יכולה לעשות הכול לבד. זה לא הגיוני וזה לא מעשי.' הוא נוזף בי ואני מזהה את הטון של החרדה בקולו. ליאור הוא אולי אחד המידענים המוצלחים ביותר שפגשתי אי פעם, אבל הוא עדיין גיק וככזה, העולם האמיתי נתפס בעיניו כמאיים פי כמה.
'אני כן יכולה ואני לא לבד. יש לי אותך. ויש את אבא, שעוד נמצא איפשהו במרכז העניינים ויש עוד כמה אנשים שאוכל להיעזר בהם בשעת הצורך. אין טעם להתארגן ולהתאגד ליאור. ראיתי מה הם עושים לארגונים שמנסים להתנגד להם. ראיתי איך הם כותשים את הרזיסטאנס ההוא של מאדוג וכולנו ראינו איך הם מחסלים, במחי יד, כל התנגדות פוליטית שמתחילה להיווצר. רצח. כל סוג של רצח, לא זר להם ואם אני אתעכב להקים ארגון ולאסוף סביבי אנשים, אני אמצא את עצמי, בסופו של דבר, הרבה יותר לבד משהייתי לפני כן. אתה מבין אותי כפרה? מבין מה אני מנסה להגיד לך?'
הוא מהנהן. קמטים עמוקים חורצים את מצחו לכל הרוחב. ארשת הדאגה הזאת לא עוזבת אותו כמעט בימים האחרונים. גם אותי למען האמת.
אורות של רכב מאירים מעבר לעיקול הכביש ואנחנו יורדים מהאספלט אל הבוץ כדי לתת למכונית לעבור. אף אחד לא יצפה למצוא הולכי רגל על הכביש בשעה כזאת. ליאור מסתובב להסתכל על אורות העמק, ואני משעינה ראש על כתפו. האורות מתקרבים וחולפים.... לא! הם לא חולפים! הם ממשיכים לעברנו. לא ממשיכים עם הסיבוב. היי!!! מטומטם!!! מי נתן לך רישיון?! הרכב ממשיך ישר עלינו. אני שומעת את המנוע מאיץ, מעלה טורים, את חריקת הגלגלים על האספלט שנינו מזנקים הצידה, לחמוק מהרכב הדוהר, אבל נדבקים אל הגדר שמימיננו. אין לאן לברוח. אין איפה להסתתר. ליאור!!!! אני נאחזת בו, לא יכולה להוריד את עיני מן הפנסים המתקרבים. זו היתה הצרחה שלי או שלו? סססאמק, מצאו אותי. זו המחשבה האחרונה שעוברת בראשי לפני החבטה, שמעיפה את העולם כולו באוויר ומסחררת אותו לתוך חושך מצרים נטול כאב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
