קשה לי להאמין שבסוף החודש הולכים לסגור את המקום הזה לצמיתות.

הפוסט האחרון שיצא לי לכתוב היה לפני 3 שנים בערך, זה נכון אבל המקום הזה מסמן בשבילי כל כך הרבה, שאין לי מספיק מילים כדי להסביר או לתאר.

כל כך הרבה דברים השתנו מהפעם האחרונה שכתבתי שאני לא רואה שיש לי מספיק זמן בכלל כדי לפרט.

אני כן רוצה להיפרד, כי אין לי דרך לשנות את העובדה שהאתר הולך להיות לא נגיש יותר.

שקעתי בעבר שלי פיתאום אחרי הרבה מאוד זמן וצחקתי לכל אורך הדרך.

לפעמים מעצמי (מהטימטום שלי, הפתאטיות, התמימות וכו'), לפעמים מהתגובות ולפעמים מהזיכרונות שזה הזכיר לי.

יוצא לי לאחרונה לחשוב הרבה על עצמי ולעבוד על עצמי מבחינה חברתית, רגשית וגם פיזית.

לצערי, לא ברצון.

אני נאלצת להתמודד עם רגישות מסויימת שמשפיעה עליי פיזית.

למזלי, אני מצליחה להתמודד הרבה יותר טוב מפעם, זה מה שבטוח.

המקום הזה היה המקום מבטחים שלי לכתוב , לשתף ולהבין את עצמי במשך תקופה.

את המקום הזה בשבילי החליף האייפון ואפליקציית הפתקיות שבו, עכשיו שם יש את היציאות שאין לי לאן להוציא אותן.

חשבתי הרבה לאחרונה על עיניין הפירסום והשיתוף הציבורי הזה, הגעתי למסקנה שאין בי את האומץ לעשות את זה יותר.

בעיקר בגלל התגובות השליליות שחוויתי בעבר אבל בעיקר בגלל הפרטיות שלי.

לפעמים אני תוהה אם הרצון שלי לשתף ובכך לנסות לעזור לאחרים באמת יותר חזק מהפרטיות שלי והאמת? לפעמים זה באמת ככה.

למזלי, אני מרגישה בעבודה מספיק סיפוק מבחינת עזרה לאנשים ועדיין מתלבטת לגבי הפירסום כי זה כל כך קל היום.

המקום הזה הוא היחיד שאני מכירה והכרתי שנתן לי את האפשרות לכתוב על מה שאני רוצה ולא להתייחס להשלכות ממה שאני כותבת.

(כי הרעיון שזה סוג של אנונימי ואני בוחרת מה אני חושפת וכמה כמעט ולא קיים כיום- לפחות אני לא מכירה עוד מקום שנותן את זה)

בהסתכלות לעבר אני שמחה שהכרתי את האתר הזה ואת האופציה הזאת כי זה עזר לי ולימד אותי.

התבגרתי כאן ובזכות המקום הזה, אני יכולה לראות את התהליך שעברתי.

חבל לי אבל אני כן חושבת שצריך להתקדם.

אני מקווה שיצליחו לשמר את הרעיון של המקום הזה ולעדכן אותו.

אני בהחלט מתגעגעת לתקופה. 

-לימ-