כמו מתכת
חלודה מתקתקה, סכין חדה משוייפת היטב המתהפכת ויורדת מטה, יוצרת דימומים פנימיים,
הורסת מבפנים, וכמה עמוק ונמוך שהיא יורדת, כך עולה הדם במעלה הגרון, מרטיב את חלל
הפה ונוזל
לאט החוצה. הלב דופק, מאיץ, כשאני נחנקת, והעיניים שורפות מדמעות. כל
שאר הגוף כאילו נעלם,
נשארתי רק לב מואץ, מוטרף, עיניים שורפות וגרון חנוק-דם.
למי שיש
עיתון מעריב בבית, שיפתח את המוסף 'סופשבוע' בעמוד 44 ויתחיל לקרוא.
אני מניחה
שלא לכולם זה יהיה קשה כמו שזה היה לי.
אני לוקחת
נשימה עמוקה לבטן, 8 שניות מחזיקה, ומשחררת.
יש דברים
שהגוף לא יכול לעכל. יש דברים שאני לא מסוגלת לקרוא ולעבור אחר-כך לסדר היום שלי.
לטובת אילו
שאין להם מעריב ואין להם גם שום דרך להשיג, כי השבת עברה ולא מוכרים אותו יותר,
אני
אספר את הסיפור.
בדרום העיר
הלבנה בארצנו ישנו מפעל עצום ואין-סופי לשוק בשר. מפעל זנות המושך אליו המון סמים,
נשים מסכנות, מנוצלות, עלובות אומללות, וגם המון סיפורים כואבים של כל אחת מהן.
באמצע כל זה,
מצא את עצמו איש אחד, מלאך שעבר גמילה, "בחר להקדיש את חייו
לנשים שהגיעו הכי נמוך". הוא
נותן להן מקלחות, מיטות להניח את הראש לכמה
שעות, אוכל וכו'.
ע"מ 46:
"אחותי לקחה אותי בגיל 11 לבית בושת. היו מביאים גברים אליי לבית, והשכנים
ידעו. אבל
מה קורה לכם, אתה רואה ילדה בגיל 11-12 שבאים אליה גברים, ולא חושבים
שמשהו לא בסדר?"
ע"מ 48:
"לא יהיו לי חיים טובים, אני כבר יודעת את זה. סם זה מוות, זה תחתית, אבל אני
חייבת את
זה, זה מרגיע את הכאבים ממה שאנחנו עושות כל היום עם הגברים."
כואב לכם
לקרוא את זה כמו שכואב לי?
אני לא
מסוגלת לעצור את הדמעות.
זונה זה לא
קללה. זונה היא בן-אדם, נושם, עם מחשבות, עם מכאובים, אולי עם חלומות או שאיפות.
ואם זונה בארץ אז היא כנראה גם מאוד מאוד מיסכנה.
זה מזעזע, זה
משפיל, זה דוחה. חשבתי על זה המון השנה. כשאישה מוכרת את גופה, היא מוכרת
את הנשמה
שלה, היא הופכת את עצמה למוצר. היא הופכת את עצמה למשהו שאפשר לקנות.
בעבודה כזאת
אין גבולות ויש מקרים שהיא מסתכנת בפגיעה פיזית (לקוחות סאדיסטים) או במוות.
כואב לי
לכתוב מה שאני חושבת.
כרגע, הייתי
רוצה לתרום את כל הכסף שעבדתי בשבילו ב3 חודשים האחרונים למקלט הזה. הייתי
רוצה
להקדיש את החיים שלי ולבנות ארגון שילחם בסחר בנשים בצורה הומנית (לא לשרוף
בתי-בושת,
לרצוח אותן בגלל שהן עושות רעש בלילה וכדומה (אלו סיפורים שסיפרו מיני
ארגונים קטנים לזכויות
האישה וכדומה)).הייתי רוצה להיות מסוגלת לתת להן משהו, אבל
אני פשוט לא מסוגלת.
הייתי כל כך,
כל כך רוצה לשנות את המציאות הזאת. באמת שלפעמים נראה לי שהייתי מוכנה להקריב
את
הכל למען מטרה נלאית הרבה יותר.
אני פשוט לא
בטוחה שאני בן-אדם חזק מספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
