סורוקה:
למען האמת אני לא מי יודע מה מרוצה פה..
אני מרגישה שאני לא ממצאת את עצמי פה. לא מקבלת סיפוק ממה שאני עושה (או לא עושה).
ואני משקרת לכולם ובעיקר לעצמי.. אומרת שטוב לי..
לא באמת כזה טוב לי..
השיעמום פה הורג אותי. הוא מטיש.
למרות שאני לא עושה פה שום עבודה פיזית אינטנסיבית, אני חוזרת הבייתה עייפה מתה ורוצה לישון, מה שלא יכול ליקרות כי בדרך כלל אני לא חוזרת הבייתה אלה הולכת לפסיכומטרי, ואם אני כן חוזרת הבייתה אז אני לומדת לפסיכומטרי, ואם אני לא לומדת לפסיכומטרי אז בטוח יש לי משהו יותר חשוב לעשות מלהתנתק מהעולם, לעצום את העיינים האדומות והעייפות שלי וללכת לישון.
המון לחץ..
הרבה דברים ליזכור לעשות במשרד (לזכור זה ממש לא הצד החזק שלי).
כל השולחן מ-פ-ו-צ-ץ בפתקים של דברים שאני צריכה לעשות כדי שאני לא ישכח.
להתקשר לב' שתבוא להצטלם, להקשר י' שתקח את הכרטיס מתנדב שלה ובדרך לחטוף צעקות למה חסרים עלונים של "בטר"ם מלידה", להקשר לש' כדי להגיד לה מתי מ' (האחראית) תפנה לה מקום בלו"ז הצפוף שלה, להתקשר למחשוב שיתקנו את המדפסת, וגם לחצר שיסיימו לי כבר עם המחסן, להתקשר לתברואן שיבוא וירסס נגד ג'וקים ואני כבר לא מדברת על "אדון לוכד עכברים שלא לוכד עכברים בכלל".
מתרוצץ לנו עכבר מאוד אינטיליגנט במשרד. הוא חיי אצלנו במדפסת. הדפים שלנו יוצאים מלאי קקי וצהובים (נחשו למה). פעם ילנה (הבת שרות השנייה שעובדת איתי) הדפיסה משהו ויצא לה ביחד עם הדף זנב של עכבר.
היום ראיתי אותו במטבחון ואמרתי שהפעם אני חייבת לתפוס אותו. רדפתי אחריו רבע שעה. האם הצלחתי לתפוס אותו?
לא. הבן זונה הזה התחמק ואני המשכתי בשלי, הכנתי קפה ויצאתי לעשן סיגריה. שיחנק העכבר הזה, נמעס לי לרדוף אחריו בשביל אחרים. לי הוא לא מפריעה.
כן, כן, סיפור חיי.
נורא מרתק.
מזמן לא כתבתי פה דברים לעומק.
יותר מ"הייתי בזיגי" או "היה יומולדת ל..." לא היה פה שום דבר מעניין לפחות כמה חודשים טובים, אם לא שנים.
יצא לי לעיין קצת בבלוג משנת 2005 וכאלה, חחח הצחיק אותי כמה קטנה הייתי.
הייתי בטוחה שאני מאוד בוגרת. מאוד בטוחה.
כן הייתי די בוגרת אבל בו זמנית כל כך תמימה שזה הפך אותי לסוג של טיפשה.
כאילו שעכשיו זה לא ככה.
איך היה מעצבן אותי שמבוגרים ממני היו אומרים לי את קטנה ועוד לא יודעת כלום מהחיים שלך.
היי! אני לא קטנה, ולדיעתכם אני יודעת די הרבה! ואני אפילו יכולה ללמד אתכם!
כמובן ויקי.
חח רק עם השנים התחלתי להבין כמה שאני לא מבינה כלום, וכל יום אני לומדת דברים חדשים על החיים.
"חיים" מילה שדוחפת אותי להתחיל לדבר על פילוסופיה, אבל נירא לי שאני אדלג על השלב הזה כעת.
הייתי כל כך טיפשה שוויתרתי משהו שכל כך רציתי בשביל בן אדם שלא היה לי מושג שלא יעריך את זה.
כל כך טיפשה שבגלל הטעות הנוראית הזאת אני סובלת פה כל יום במשרד השומם הזה.
במקום להיות על מדים עכשיו, כחולים, וליהיות באקשן.
כן זה היה גורם לי לא לישון בלילות, ולהתעייף המון, ולקלל את המפקד על זה שהוא בן זונה ושאני רוצה גימיילים.
אבל עדיף מלשבת על התחת כל היום ולהקליד כל מני שטויות לתוך המחשב.
הרימות של דפים שאין להם סוף. פשוט אין.
ובא לי להנח את הראש על השולחן ולא לעשות כלום.
אני כבר לא רואה מספרים ואותיות בעיינים.
ובכלל מרגיז אותי לשמוע "חבלה" או "מוחמד" או "אבו בלה בלה בלה".
אני אפילו לא אוהב ערבים ואני כל הזמן עובדת בעבודות שעושות להם טוב. למה?
הייתי במשרד הפנים. הנפקתי להם ת"ז.
כל כך מיותר.
אם זה היה תלוי בי הייתי מעיפה אותם אחד, אחד בבעיטה. משולשת ומסובבת ולכל הכיוונים.
זבלים.
ועכשיו?
אני בסורוקה.
בירת הבדואים.
תורמת לבריאותם. פועלת למען הילדים הקטנים והמלוכלכים שלהם שטרם גדלו וכבר רוצים להשתלט.
מבינים הכל הזעטוטים שלהם.
לא אוהבת אותם בכלל.
מלהסתכל להם בעיינים אני מרגישה רע, איך לעזעזל אני יכולה לראות שינאה בעיינים של ילד בן 6?
אולי אני הוזה.
קשה לי לדעת שאני שונאת.
אבל אני שונאת אותם. הם עושים כל כך הרבה רע.
די עם זה. די כבר.
ואני יודעת שאם הם לא היו שונאים אותי, אפילו לא הייתי חושבת על לשנוא אותם.
כל בן אדם שלא חיבבתי הי פעם נבע מכך שהוא לא חיבב אותי מלחחילה. אני לא יכולה לאהוב בן אדם שלא אוהב אותי. די הגיוני לא?
המשך לאחר שעה בערך שדעתי הוסחה, נעלמה לי המוזה.
אין לי כח להמשיך לכתוב וכניראה שגם כבר הקאתי לפה את רוב המילים שהיו תקועים לי בגרון בצורה הלא כל כך נעימה והחמיצו להן שם.
אוקיי אז אני ישאיר קצת טעם של עוד..
וזהו לבינתיים..
ביומולדת של ליזקה =]
לבשתי שמלה!!! חח מפתיעה לא?
אני והבנות הכי יפות בעולם!
אני וקארינה! (חחח ודני שנדחף לתמונה)
אוכלת חחח
אני ואדים ג'קה וקסיושה
חחח מאושרות ממשהו
יומטוב שיהיה לכם חבר'ה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Temptation Victim
