בטח כבר הפסקתם לקרוא פה. לא נורא, זה במילא נועד לעצמי :)
אז נכון, זה הפוסט הראשון לשנת 2006, אבל אני לא אציין את זה במשהו מיוחד. שנת תשס"ו התחילה מעולה וככה היא גם תמשיך. את "ערב השנה החדשה" חגגתי עם חברה טובה בסרט "בנעליה". היה טוב!!! :))) אפילו לא הייתי מאוכזבת. [כל כך בוגרת! :]
קרו עוד כמה דברים שממש רציתי לכתוב עליהם פוסט אבל הם פרחו מזכרוני :/ כנראה שהם לא מספיק חשובים.
היה לי שבוע מאוד מטורף. יש לנו פרוייקט באנגלית- להגיש טיוטה, הייתה הכתבה בערבית ומועד ב' באזרחות. יש מקצועות, כמו אזרחות וספרות, שאני נהנית פשוט לדעת אותם. זה לא תקף לגבי "איזה כיף לי ללמוד למבחן באזרחות" אבל... איכשהו אני מוצאת את עצמי מעדיפה להבין את החומר עד הסוף מאשר לשנן או להעתיק, באופן כנה ביותר. המבחן באזרחות היה שיטי, אבל איכשהו יצאתי עם תחושה שהרווחתי כי למדתי אליו. חבל שהפסדתי יומהולדת של מישהו שאני מאוד מוקירה כי הייתי צריכה ללמוד.
איכשהו, הצלחתי לדחוף באמצע פגישות שנגעו לפרוייקט. כל כך מצחיק איך שהכל התגלגל... מישהו מוביל אותך למישהו שעובד עם מישהו שהתנדב עם מישהו... יש משהו שיכול להיות חביב, אבל צריך לראות איך זה יתפתח. אני מעדיפה לא לדבר על זה בינתיים.
ראיתי את הארי פוטר ה4 סוף-כל-סוף!!!
בהתחלה הרגשתי כאילו אני נמצאת ברגע קדוש... הלכתי עם ג'ני שלא זכרה שומדבר מהספר עצמו. אני חושבת שאם אני הייתי באה כמישהי שזוכרת משהו מעומעם גם אני הייתי יותר נהנית. אבל לא הצלחתי... ממש הפריעו לי הפערים הענקיים בין הספר לסרט. בסרט, איכשהו, כל הדמויות יצאו יותר מגעילות, פחות בעלות תכונות מיוחדות, הכל היה יותר מתוכנן ופחות מיקרי. עשיתי לג'ני אזעקות "לא כמו בספר!!! לא כמו בספר!!!" והפריע לי באותה שנייה שאין לי עם מי לחלוק את טינתי הקטנה. אבל בכל זאת, ממש נהניתי. הרגשתי ממש כאילו הייתי בעולם אחר. הם הצליחו להעביר יפה מאוד את ההרגשה בתוך הגוורטס... כמעט כמו בספר :)
היה קטע השבוע, שהיה חשוב לי מאוד לציין, שבו דיברתי עם דימה בטלפון, והוא היה שקט ורגוע. הייתה לו הפסקת חשמל והוא ישב בחברת נר ולכן היה לשם שינוי מרוכז פעם אחת רק בי. הוא דיבר כל מיני דברים על החיים שלו, ואמר שבעצם "אפשר להגיד שאני די מאושר. וזה לא שאין ימים רעים, יש הרבה, אבל למדתי ממך לדעת שהם יעברו". לא האמנתי למה ששמעתי! ישבתי פה עם פה פעור וכתבתי על השולחן בגדול ובולט "כל הכבוד לי!!!" כל כך לא הוא...
אח"כ כשאמרתי משהו על כמה טוב לחזור לפוטריזם לפני השינה הוא אמר שהוא ממש שמח בשבילי שמצאתי דברים שאני אוהבת ושאני טובה בהם ושטוב לו לדעת שטוב לי. כאן כבר באמת נאלמתי שתיקה. שמח בשבילי? דימה????
זה היה רגע מיוחד במיוחד... אבל אני יודעת, יותר מתמיד... אני כבר לא מאוהבת בו. כבר כמעט ולא נותרו בי רגשות חיוביים כלפיו. כל כך הרבה זבל ספגתי ממנו, כל כך הרבה דמעות ודיכאון, שגם אם תהיה אי פעם תקופה ארוכה וטובה, מבט מזלזל אחד יחזיר הכל. הנסיונות שלי להחזיר אותו אליי, להחזיר אותנו למה שהיינו, גרמו לי לוותר ולהתפשר על עצמי ועל כל מה ומי שאני אוהבת בצורה הכי... חסרת גבולות. ולדעת שזה לא מגיע לו, לדעת שהיה טוב יותר אלו כל זה היה מאחורי- לדעת את זה פוגע בכל האהבה העצמית שאני כל כך מתאמצת לבנות...
הוא לא באמת רואה אותי. אני צריכה להשתמש בתכסיסים כדי לגרום לו לשים לב אליי. רציתי לדבר איתו, אבל עכשיו אני יודעת (ולא רק בתת מודע) שזה לא יעזור. אם אני צריכה להאיר את תשומת ליבו לזה שהוא לא מתייחס אליי ושהוא לא מסתכל לי בעיניים, יש כאן משהו דפוק מדי. עכשיו כבר מאוחר מדי. זמן לשחרר אותו... זמן לשחרר אותי...
זמן להרחיק את האדם האחרון, היחידי שנשאר, מאלה שפוגעים בי שעוד לא לקחתי במפורש את ההחלטה להוציא אותו ממני. הורג אותי שבכל מקום שאני מגיעה אליו כולם מתרפקים עליי, מנסים להתקרב אליי, קוראים לי במחמאות שבחיים לא חשבתי שאשמע, מחפשים את החיוכים והאישורים שלי, מנסים לערב אותי בחייהם, מתרשמים ממני עמוקות. ורק הוא... פשוט לא מבין מה יש לו בידיים, אה? ;-) בקרוב הוא יבין. אבל יהיה מאוחר מדי.
כמובן שיש רגעים טובים... אבל אני כל כך עסוקה בלא להאמין שטוב סוף-סוף שהם בורחים לי מהר מדי. עכשיו כשאני בוחנת אותו, לא נשאר שום דבר כמעט מהדברים שאהבתי. הילד שהתאהבתי בו בגיל 13 לא דומה לחצי תינוק- חצי סבא שאיתי כעת. לפעמים כשאני מהרהרת על דימה אני שומעת תהיות שבטח לאמא שלי יש... אנחנו כזה זוג מבוגר וכבד :/ רק חסר שיתפס לו הגב ולי יפלו כל השיניים. [הומור שחור: השערות כבר נשרו לי...]
חופש... אהדה... הרבה אהבה לעצמי, גאווה בעצמי. זה מה שמצפה לי כשאצליח לעשות את זה. וזה לא רחוק.
חברות יקרות, אתן אוהבות אותנו ביחד. אנחנו הפוצי-מוצי שלכן, החלום שלכן לאיך זוג צריך להיות. אבל זה רק כלפי חוץ. אל תציעו את זה אפילו כי לא שווה להלחם על להשאר ביחד אם (לפחות לי) רע ביחד. כרגע אני מעדיפה להיות לבד אבל לדעת שאני 100% אני, ולא להיות עם מישהו שאני הכלב שלו. אל תעלו את זה אפילו.
הרבה יותר מעודדת ממה שהייתי כשהתחלתי לכתוב,
נופר.
עריכה מאוחרת: דאממממ כתבתי פה כמה דברים ממש מרושעים ולא כל כך מדויקים. הכעס דיבר לי מהאצבעות. עוד כשקמתי רציתי למחוק אבל מצד שני אני רוצה לזכור מה הרגשתי באותה שנייה.
רק תדעו אתם, שלא הכל נכון, שהגזמתי וכעסתי, ו-"לא שופטים אדם בשעת צרתו"
או בשעה שהוא מנסה לשכנע את עצמו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
