עכשיו זה רק כואב. וזהו. זה מה נשאר?
זה קרה מהר מדי. כנראה שהוא קורא פה.
וואו.
מה נכון? מי אשם? אני עוד מאוהבת בו? הוא בי? הכל כל כך...
המילים האלה שכתבתי אתמול בכעס... עד כמה הן אמת? הן לא סתם כעס שהתפרץ עם כל מיני הצהרות?
עד כמה אמיתי מה שאני מרגישה עכשיו אפופה בזכרונות, תקוות, עתיד?
אני לא יודעת. "את פשוט פוחדת להיות בלעדיי" פוחדת... קצת. אבל לא ממה שהוא חושב. יותר כואבת... אני לא זוכרת את עצמי בכלל לפני שהכרתי אותו. לפני שהתאהבתי... יותר פוחדת לא להגשים איתו את כל החלומות הקטנים. בכל דבר שעשיתי, להתלבש, להתקלח, לבחור בגדים, לסוע באוטובוס, לראות סרט, לישון, לבדוק שיחות שלא נענו או לקבל הודעה חדשה, ללמוד, אפילו תוך כדי שיחה עם מישהו אחר... תמיד חשבתי עליו. תמיד הרגשתי שזה לא ככה אצלו. שאני לא עד כדי כך משמעותית בחייו.
איך הוא יגיב? מה הוא היה אומר? איך אני אספר לו על זה... חושבת על משהו שעשה. ועכשיו צריך להפסיק עם זה.
כל כך הרבה חוויות... כל פרט קטן בעולם הזה מתקשר אליו איכשהו. הוא אמר שרק חיפשתי את הדברים הרעים. זה לא נכון. אבל עליהם לא דיברתי הרבה... זה כמו שלא כותבים בבלוג כשטוב, נכון? גם על זה.
זה לא קורה...
כנראה שאף פעם לא יהיה זמן מתאים לפרידה. עוד אי שם באילת החלטתי להפרד ממנו, וברגע שהתחלתי מייד חזרתי בי ואפילו שכנעתי אותו בקול רועד איך אנחנו יכולים לשנות את הכל. ויום למחרת הסתכלתי עליו ישן עליי באוטובוס בחזרה, מאוהבת עד עמקי נשמתי. להחריד. רוצה שהוא כבר יתעורר... והוא התעורר, אבל לא נישקתי אותו כמו שחלמתי לפני שהתעורר. והוא לא הסתכל עליי במבט שחלמתי שיסתכל עליי בו. כל כך הרבה זמן לא הרגשתי שהוא מאוהב...
כל כך הרבה זמן לא הרגשתי שהוא מסתכל עליי, פשוט שמח שאני איתו. תמיד הייתה איזו חוויה מסעירה, רכישה לעתיד, התרחשות שיותר הלהיבה ממני. "הוא לא מסתכל לי בעיניים יותר".. דווקא הנשיקות חזרו. איך שמחתי שהוא בא ונישק אותי ביום שישי בבית הספר. אבל לא הראיתי את זה.
"את רואה רק את הדברים הרעים. לי טוב איתך אבל שום דבר שאנחנו עושים ביחד לא מרצה אותך" למה זה נכון?
מה רציתי יותר, להפרד ממנו או להשאר?
רציתי אהבה. ולא היה לי מספיק מזה איתו. אני רוצה להרגיש הדבר החשוב ביותר למישהו שהכי חשוב לי. ולעזאזל, זאת לא דרישה גבוהה מדי...
הוא בטח הרגיש שהוא לא חשוב לי גם... אני גרמתי לו להרגיש את זה, בהתחלה בכוונה, אח"כ דווקא לא. רציתי שירגיש שהוא מאבד אותי ושיעשה עם זה משהו. כנראה שהוא ניסה... רציתי להרגיש בעצמי, שהוא לא הכי חשוב לי בעולם כי אם הדבר הכי חשוב לך בעולם לא מצליח לך... זאת הרגשה ממש רעה. :/
וכשהוא כבר ניסה, כבר הייתי יותר מדי בתוך המשחקים שלי. הם עשו לי טוב, אבל לו- לא, והוא חזר למה שהיה כמעט.
יש שתיים ממני. הילדה הקטנה שעוד מאוהבת בו, שפורחת בכל פעם שהוא מחייך אליה, קורא לה בשם חיבה, והשנייה, הבוגרת והמנוסה, שכבר "יודעת איך זה", כועסת עליו בכלל, כועסת עליו יותר כשהוא מחייך אליה כאילו שהוא לא התעלם ממה שניסתה להגיד לו אתמול. רק רוצה לתת עוד ניסיון אחרון למה שוויתרה עליו מזמן, אבל תוך כדי דופקת את הניסיון הזה גם בניסיון לקצר תהליכים...
זה כאב כל כך להשתדל ולנסות ולהתרפס ולהוריד את הכבוד ולקבל סירוב פעם אחר פעם ולהפגע עד עומק הנשמה, עד שאטמתי את עצמי לגמרי לאופטימיות מכל סוג שהוא בנוגע אליו, לנסיונות ליזום משהו, אטמתי את עצמי מלאהוב באמת. הכרחתי את עצמי לשכוח אותו תוך כדי שאני איתו.בעע אבל זה לא עזר. נלחמתי בעצמי- "לא אכפת לך שהוא בבית שלו ואת בשלך, שניכם לא עושים כלום. במילא רצית לנוח ולהיות עם ההורים, אז הנה את נחה..." אבל אז ההורים הלכו לישון ואני נשארתי עם ריקנות, עם כעס, ועם פרקים חוזרים.
מה יהיה?
לחזור אליו זה אבוד. זה לא יועיל, זה לא עוזר, זה לא בריא ושנינו יודעים את זה.
לדעתי הכי היה עוזר להיות קצת בנפרד ואז לנסות, אבל הוא לא מתאים לדברים האלה, לכל האפשרויות החלופיות האלה באמצע בין להיות ביחד או להפרד. אני חושבת שלי זה היה מועיל... להפרד? יש בזה טוב שאי אפשר להתכחש אליו. אני לא רואה את זה עכשיו, כי אני פשוט לא רואה כלום עכשיו חוץ לרצות להתחבק איתו צמוד צמוד, אבל אני יודעת שזה היה הדבר הנכון לעשות.
אבל דווקא השיחה הארוכה הזאת שעשינו גרמה לי לראות איפה אני לא הייתי בסדר ונתנה לי מוטיבציה לנסות לתקן... לעשות את כל הדברים המדהימים האלה שתכננתי... חלומות. אם הוא היה מנסה, הייתי מבינה שבאמת אכפת לו, חושבת על מיליון דברים שאסור לתת להם לקרות שוב ומנסה לראות איך זה יהיה. אבל אפילו עכשיו אני לא מרגישה שלא היה לו עד כדי כך אכפת... מאיך שהוא דיבר.
הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד את המראה מהקיר. לא רוצה לראות את עצמי עצובה ובוכה... זה יכניס אותי שוב למעגלים ההם. ניסיתי לתת לעצמי זמן להתאבל. לפעמים הייתי חושבת על מה אני אעשה ביום שנפרד, אבל לא עשיתי שום דבר מיוחד. לא רציתי.
אני רק רוצה כן לעשות איתו את כל הדברים האלה. לראות איתו את הסרטים האלה, לספר לו את הדברים האלה, להראות לו את התמונות ולספר לו על הכנס האחרון של ליד וגם על זה שלפניו, שכשניסיתי לספר הוא קטע אותי באכזריות... להיות איתו במקומות האלה בשעות האלה בדיוק. להתנשק איתו? להרגיש את העור שלו? גם, אבל הרבה פחות. אפילו כידידה... איזה מילה לא מתאימה לתאר אותי בשבילו :/ אפילו כמישהי שהוא אוהב אבל לא חבר שלה?
רוצה לשמוע אותו שוב. לשמוע שהוא לא כועס. לשמוע אותו אומר שעוד יהיו לנו הרבה חוויות ביחד, לא חשוב באיזה אופן של ביחד. לא רוצה לאבד אותו לגמרי... נראה לי שרק זה ישאיר אותי בשפיות.. נראה לי שרק זה יוכל לתקן...
אבל הוא לא עונה. פוחדת לנסות להגיד לו את זה כי אז הוא יחשוב שאני תלותית ואני בטח רוצה ישר לחזור ולהתחיל את כל המעגל מהתחלה ויתרחק מהר מהר...
כל כך הרבה בראש. וכל כך כלום...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
