מנהיגה אל החלום

הרגשתי הכי "ביחד" בעולם, כמה אירוניה, אבל ביחד אחר. ביחד של צער. כל כך מושלם...

הכל, מהרגע הראשון ועד הסוף. הקטן שלי, הנסיך שלי... לעולם לא אוכל להפסיק לראות בו כזה אחרי הרגעים האלה. זה היה ארוך וטוב, ומרפא. בראש עלו לי תמונות ישנות, אבל לצידן חדשות. איך אני מבלה רק איתו ביום ההולדת המתקרב שלי, איך אנחנו רואים ביחד "שושלת שוורץ", יושבים על השטיח בחדר שלו עסוקים במשהו. לא נוגעים ממש, אבל קרובים, וצוחקים.

אני לא אכעס עליו, כי הוא לא יהיה חייב לי דבר, אבל בכל זאת ישמח לראות אותי... ואני אהיה מאושרת, ולכן גם הוא. ונוכל להזכר ברגעים האלה בגעגועים אבל בלי שמץ צער.

אין מילים לתאר את ה... כמה זמן זה היה? אז אני אפילו לא אנסה. זה היה מיוחד מאוד.

ואז הסתכלנו אחד על השני, מרפים אחיזה. הסתכלנו על הדמעות היורדות בפני האחר, מעכלים שזה ה...סוף. הוא אמר "ביי.." ונישקתי על השפתיים בפעם האחרונה, מסתכלת איך הוא מתרחק, לא משתלטת על היד ששלחה לו נשיקה באוויר. כשכבר לא ראיתיו מהמקום בו עמדתי, זזתי, וכשכבר לא יכולתי לראות אותו משום מקום על הרצפה, טיפסתי על קובייה של המקלט. הוא נעלם, ואז אחרי רגע חזר, חיפש אותי, עשה שלום שוב והלך. ופרצתי בבכי תמרורים. בכי של כאב, כמו לפני ההקאה...

נכנסתי לבניין והתקפלתי, נתתי לעצמי עוד רגע להתפרק לפני שאעלה לבית הדומם בו לא אוכל ליילל. נכנסתי למעלית, עדיין לא לוחצת, כמו שעשינו כמה פעמים כשרצינו גם חום וגם אינטימיות. בשעות האלה אף אחד לא מזמין את המעלית... גם ביום שישי האחרון רציתי שנשב שם, אבל היה לו פיפי. אם הוא היה עושה פיפי בקניון, האם הכל היה משתנה? האם הייתי מתרצה ולא נוהגת במגעילות שהביאה אותו להתקשר אליי ויחד לגזור את דיננו?