מנהיגה אל החלום

ממש הרבה זמן לא היה לי חרא ככה. האומללות המסכנה הזאת והלבד... לא התגעגעתי!

אמרתי לאמא שאני חושבת שאני לא אלך מחר למבחן והיא ישר התנפלה בצעקות "לא למדת נכון?! בגלל זה את לא רוצה ללכת! זה לא בגלל שאת חולה!"

ואז בא ווז'ט של "את כבר שלושה ימים משחקת במחשב, ישנה, מדברת בטלפון, קוראת לך, הולכת לישון ב3..."- "אני הלכתי לישון ב3?!" "כן, אבא אמר לי..." "אבא אמר גם לי בבוקר!!! וזה בכלל לא נכון כי אני הלכתי לישון בדיוק מתי שהוא הלך!!!"

על כל דבר שאני עושה הם מנהלים שיחות. אתמול כשהם חשבו שלא הקשבתי כי דיברתי בטלפון אני שומעת "למה תמיד אחרי שהיא מתקלחת חייבות להיות כאן שלוליות?" והוא הוסיף...

ואחרי 10 דקות הוא- "מה היא עושה?" היא- "עדיין בטלפון..." הוא- "הילדה הזאת..."

כולה חצי שעה בטלפון אחרי שלא דיברתי כבר שבועיים...................................

לפחות על משהו הם מסכימים. מזל.

יש להם בת אחרת שכל החיים הם רק מתחננים לעזור לה בכל מה שהיא תבקש, וזה לא שהיא לא תובעת את זה גם ככה בשפה גסה ובקללות ובאיומים... עליה הם לא אומרים "הילדה הזאת"...

היא כבר מקולקלת, אז צריך להעריך אותה ולנסות לעזור לה.. היא "בסיכון"- אז צריך להתחנף אליה!

לעוף מהבית הזה כבר... שתגיע השנת שירות והצבא. שם אני אגור עם אנשים שאוהבים/ יאהבו אותי.

מדוכאת ומתה לדבר עם מישהו אבל הם לא מבינים. הם לא יבינו...

כבר אין לי לאן לברוח.