מנהיגה אל החלום

הכותרת תשתנה מהר כנראה... חחח... סתם בא לי לשחק עם זה קצת.

היום הייתי לבד בבית כל היום. באופן מאוד מנוגד לעצמי, בחרתי שלא לצאת עם אמא ושחף לטיול עם השכנים (אני מסרבת לטיול. מי היה מאמין?)

היה לי כל כך טוב לקרוא, שהתחלתי ממש לחייך. אפילו המצאתי פזמון (לא אכפת לי מה אתם חושבים!)

כשאני עם הארי פוטר ביד

לא אכפת לי מאף אחד

והיה גם משהו עם "לבד" אבל לא זוכרת... =]

הייתי לבד כל היום, ולא דיברתי עם דימה כי הוא היה תינוק אתמול. כשאמרתי לו שנמאס לי שהוא מנתק לי בפרצוף כל הזמן או עובר לממתינות ולא חוזר הוא התעצבן. ואז הייתה שתיקה של 10 דקות עד שאמרתי לו שבמילא אנחנו לא מדברים אז בוא ננתק. "טוב אז תנתקי את שלא תגידי אחרי זה שאני מנתק לך בפרצוף..." [כל כך!] וככה זה נגמר לא יפה אבל כל כך אין לי כח להגרר למשחקים האלה שלא ניסיתי אפילו להתקשר. אמרתי שאם אני חוזרת אליו זה יהיה נטול ריבים. האמת היא שאני פחות מחפשת רגשות או תשוקה. אין לי כח לאהבה תובענית עכשיו. יותר חשוב לי להרגיש בטוחה איתו, להנות איתו, לנסות איתו דברים חדשים שלא הספקנו לעשות במשך שלוש שנים. אני רוצה לצחוק. אני רוצה להיות מאושרת. זה הכל.

וכרגע אין את זה. ואם זה לא יחזור בקרוב אני לא חושבת שיש לי סיבה להשאר... הקשר לא יענה על הצרכים שלי. עד לפני יומיים הוא ענה.

אבל די עומק! 

החיים יפים, היה יום קליל. לא מתחתי אף אחד. ניסיתי לתקשר כמה שפחות. וזה היה טוב. יום שבת של מנוחה.

קצת הכאיב לי שלא הלכתי עם מיכל. ביום רגיל הייתי מתחננת אליה לצאת החוצה. כבר אין אנשים [וזה כי באמת חיפשתי...!] שאוהבים סתם ככה לצאת לטייל, להרגע. בטח שלא לדשא ולדברים שהכי קרובים ל"טבע" שנשארו בפ"ת. אבל לא הייתי במצב היום להקשיב למישהו אחר. ניסיתי לא לחשוב. לרפא כאב במנוחה.

מקווה שתביני...