מנהיגה אל החלום

הנה נגמר עבורי שבוע התגבורים. עד יום שישי זכיתי לראות יום-יום את ביתספרי ואת מוריי האהובים. (ללא כל ציניות. המקצועות שקבעו לנו באמת היו מהאהובים...) אפשר לומר שכל השיעורים עברו באווירת סבבה מסויימת, כמעט אפילו הבגרות בע"פ בערבית. (חוץ מזה שהמורה הציב לי שאלות שלא היו ללמוד, כמו "למה את מרגישה מצויין בבית הספר יא נופר?") במיוחד היה מרתק בשיעורי מזרחנות. למדנו נושאים אקטואליים יחסית כמו מעמד האישה בעולם הערבי, היחס בין מדינות האסלאם השונות, והכי מעניין: קביעת הגבולות השרירותית של הצרפתים והבריטים במזה"ת. הידעתם שהגבול בין ישראל למצריים פרוץ לגמרי?

שואלים למה? כמו שדלית אומרת: "זהו מדבר חולות. מה שאומר שאם אתה הולך לישון בידיעה שיש גבעת חול מטר לשמאלך, אתה יכול לקום ולמצוא אותה 40 מטר מזרחה. או עליך." ולכן אי אפשר להקים שם תחנות ומשמר. אין איך להעביר לשם מים, להגן על המבנה מהריסה, ולהעביר ולהחזיר משם חיילים. ועכשיו, לאחר האיחוד המרגש בין מצריים והרשות הפלסטינית, מוי כיף. ובכל זאת, השיעור לא היה מבאס בכלל... דלית חיקתה בדואי אחד לאחד, כמו שהחברים שלי מכפר קאסם מדברים בדיוק!!! והיא גם דיברה במבטא מרוקאי ועיראקי מדוייק לאורך חצי שיעור :)))

תותחית. צחקנו כל כך הרבה. חבל שאני אפסיד כל כך הרבה שיעורים בשבוע הבא. עד שהגענו לנושא שבגללו נכנסתי בכלל למזרחנות...!

ועוד ציון דרך לאותו יום: עומרי נשאר איתי שעה כדי לעבור על חיבור שכתבתי באנגלית. ואנחנו כבר בקושי מדברים...! כל הכבוד לו.

והנה, התחיל עבורי החופש. הגיע הזמן לנתב את כל ייסורי המצפון שלי במבט של רוצחת לעבר הארונות שלי. מה לא הוצאתי משם?

מה זה, כמה תחתונים לעזאזל אני צריכה? לא לבשתי את החזיות האלה מכיתה ז'... וגם אז שנאתי אותן!!!! ווע.

וכל הדפים האלה... מכתב סליחה מילדה שהעליבה אותי בכיתה ב' ועיתונים מגיל 11 בערך. לפח, לפח, לפח.

אני אדם סנטימנטלי מאוד, וזאת הסיבה שהרחקנו לכת עד כאן, אבל עכשיו אתם מפריעים לי ומעכבים אותי, ולכן קישטא...

אחותי הציעה לדמיין שאני עוברת דירה.

ועכשיו, אני די מרוצה מכל המקומות שהספקתי להגיע אליהם. נראה לי שזה יפנה לי זמן להשקיע את האנרגיות מעכשיו לקשט את החדר שלי.

ועוד קצת, לנושא שמאוד מאוד... מעסיק אותי בשבוע האחרון. לנושא שגרם לי להגיע לתגבורים בעיניים טרוטות אך עם מלאות ברק מאידך. זה קצת שטחי, אבל הרבה זמן לא נהנתי ככה מקריאה. וואו, היה שווה לחכות ולפנות את הזמן. אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להתאפק בזמן הלימודים! "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם". גאונות. שלמות. הנאה צרופה.

אני עדיין לא עצובה כי עוד לא הגעתי לסוף (ואני יודעת אותו. תודה רבה לכולם. תמותו.) ואני בטח אהיה עצובה, ואחפש את ההמשך האופטימי הלאה (כי זה מה שאני תמיד מתנחמת בו כשאני עצובה), וההמשך עדיין לא יצא לאור, אז טוב שדחיתי את הקריאה.

וואו אני כל כך נהנית. הארי הזה נהיה ממש חכם... תמיד חשבתי שהוא סתם בחור עם נרבים, ונהניתי רק מהקשרים בין הדמויות (מחמם את הלב!) ומעולם הקסמים, אבל השנה הוא נהיה ממש מתוחכם :))

וואו, כשסידרתי את החדר עדיין מסוחררת, לא יכולתי שלא לחשוב בטבעיות להניף שרביט ולהורות על החפצים לחזור למקומם. כמה שהיא הצליחה להכניס אותי פנימה... כמה שהעולם חד-גוני לעומת הדמיון. איזה אושר ששלי מפותח... אני אוהבת להיות אדם הומאני. לא בשיעורי מת' אבל... =)

ולפרט קטן ואחרון: מחר אני נוסעת לכנס "עתידנות" של ליד לשלושה ימים (חוזרת בשלישי). זה צריך להיות ממש מעניין. כל אחד יכול לבחור נושאים שבהם הוא רוצה לשמוע הרצאות. אני ביקשתי לשמוע על אחד מהנושאים החברה הישראלית/ החינוך/ התקשורת. אני מאוד מקווה לקבל את החברה או החינוך. אני מקווה שיהיו לי אנשים מעניינים בצוות ובחדר. רוב האנשים שהיו איתי בכנס שעבר היו כאלה. זה מדהים איך אפשר להקשר לאנשים בשלושה ימים... יש לי המון ציפיות. אני סומכת על ליד שיהיה מעניין כמו תמיד... תאחלו לי בהצלחה. הלוואי שאני אגיע לתובנות בנוגע לפרוייקט!

אוהבת אתכם, אתגעגע. שיהיה לכם שבוע נהדר. יש שמש בחוץ :)