אני לא יודעת למה. אולי כי אני מרגישה קצת שמצאתי את עצמי. מרגישה טוב למרות הכאב שמסביב...
החלטתי מה לעשות. בניתי תסריטים בראש איך לצאת מכל מיני דילמות שהטרידו אותי נורא. החלטתי איפה לוותר ועל מה אני חייבת ללמוד להתעקש. בסה"כ ללכת עם הלב! עכשיו רק צריך לעשות את זה... אולי יהיה קשה, אבל זה מה שיגרום לי להרגיש שלמה עם עצמי. ולהיות שלם עם עצמך... זה הכל.
אפילו מתמטיקה פחות מטרידה כשאתה שלם עם עצמך. כשאתה יודע שכל עוד אתה אתה- שום דבר לא משנה. יהיה טוב. אתה תסתדר.
בין השאר אחרי תקופה ארוכה של "זה בסדר... כולה בית ספר. מה שיבוא-יבוא. נשב קצת וזה יסתדר." החלטתי שכרגע על זה צריך לשים את הדגש בחיים שלי עכשיו. צריך לשמור על מינון נכון של כיף כדי לא להשבר, אבל בסה"כ בזמן האחרון היה לי די הרבה כיף ואני באמת מרגישה שסתם בילוי עם חברים יוכל לחכות. ואפילו דברים קצת יותר שווים.
ועוד דבר שהבנתי הוא שאני רוצה שהמשפחה תקח חלק יותר גדול בחיים שלי. כי בסה"כ, מה עוד יש לנו? בעוד שנה אני עוזבת את הבית ואחרי זה שום דבר לא יישאר אותו הדבר. שלא לדבר על דודים ודודות שלא יהיה לי בכלל זמן לראות ואם לא עכשיו- אני אפסיד אותם לכל החיים, וסבתא וסבא וסבתא, שעל האפשרויות שקיימות לגביהם בכלל כואב לדבר. אני חושבת על זה המון... על היום שהזקנה תכניע אותם. סבתא אחת כבר בדרך להכנע... [כמה שזה כואב לומר! :-( ]
תקופה ארוכה ומייגעת בפתח. אסור להכנע ל"קטנות". לבינוניות. צריך להמשיך לאהוב את עצמי וללכת בדרך שלי, נגד הזרם, ולהיות חזקה. כי אין דרך אחרת...
אסור לוותר. אסורה החולשה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
