היום כשסיימתי חצי שעה של טחינת השכל של אמא כי היא שאלה בתמימות "מה זה שיעים?" (ההסבר כלל מראשית העדה ועד הבעיות המרכזיות שלה בימינו... ככה זה כשזה החומר לבגרות שלך.) היא פתאום הסתכלה עליי במבט מוזר ואמרה בפעם המי יודע כמה "עוד שנה את הולכת לנו. רק אתמול הבאתי אותך מבית החולים וידעת רק לאכול ולחרבן ולצרוח..." כן, אמא מאוד נוסטלגית. לא נורא, באמת הוצאתי להם את הנשמה. הם היו קוראים לסבא שלי מהמושב כדי שיהיו להם איזה 6 שעות שינה בשבוע...
בכל אופן, בזמן האחרון אני באמת חושבת על זה. רק עוד שנה אחת נשארה!!!
אתם יודעים מה זה אומר? רק עוד שנה אחת בחדר שלי ובמיטה שלי והפלורוסנט הקטן הזה שמלווה אותי בכל לילה מלילות חיי מאז כיתה ב' ועבר איתי רגעים כל כך שונים... מלמידות למבחנים, שיחות נפש עם דימה, סרטים עם חברות, ללילות שלמים של גלישה, קריאת ספרים, בכי, סתם שעמום...שיחות טלפון ארוכות ארוכות שבמשכן לא היה לי שום דבר אחר לעשות חוץ מלבהות בו...
וזה אומר שכל חג בשנה האחרונה יהיה החג האחרון עם האנשים האלה במקום הזה. אני יודעת שכולנו נחזור בחגים אבל בטוח שישתנו סדרי החברויות שלנו וחלקנו נעדיף את המשפחה...
יום כיפור אחרון שכולנו זורמים לגלית ואני חוזרת הבייתה נתמכת בלארה מעולפת אחרי הצום ואחרי שדור צעק לי באוזן יממה שלמה "אמממממ שוקולד שכבות!!! איזההה טעים!"
חופש גדול אחרון שכולנו משוטטים ברחובות פ"ת כמו ילדים חסרי בית ומרוב שעמום הולכים בפעם המיליון לפיצה באותו שבוע ומוצאים שם כרגיל את כל היתר....
ל"ג בעומר אחרון שבו איכשהו כל האנשים שאתה אי פעם הכרת מתנקזים למקום אחד בסופו של דבר ואיכשהו כל אחד מכיר את האחרים ממקום אחר...ופורים!
ימי הולדת שנחגוג בפעם האחרונה, ובשנה הבאה כנראה נהיה תקועים עמוק עמוק בשירות המולדת בלי יכולת אפילו לשלוח הודעת מזל טוב באייסיקיו...
שיחות אחרונות עם אבא כשהוא רוחץ כלים או עם אמא בזמן שאחת מאיתנו מתקלחת או עם סבתא בטלפון סתם ככה באופן ספונטאני...
ההפסקות האחרונות בחיים במסגרת בית ספרית. הפעמים האחרונות שנשב על המדרגות שם בשמש ונראה את אותם פרצופים. השיעורים האחרונים. הבחינה האחרונה. אפילו בוחן הפתע האחרון יעורר נוסטלגיה מתישהו...
טיול שנתי אחרון...
הזדקנו. לעומת זאת יהיו כל כך הרבה "הפעם הראשונה ש..." מרגש!!! בסה"כ תמיד חיכיתי לרגע הזה, ועכשיו זה מספיק קרוב כדי שיהיה אפשר להפסיק לחכות ולהתענג על כל רגע מהשנה שנשארה. לצחוק כמה שיותר, להפגש עם אנשים ולצבור חוויות (כדי שיהיה לנו מה לספר בצבא...)
וזהו, עוד רגע קט תקופה באה אל קיצה. צריך להפיק ממנה את המיטב כדי לסיים אותה עם טעם מתוק בפה. מדהים להיות תיכוניסט.
אני מרגישה כל כך צעירה פתאום.
עם כל הבכיינות והקיטורים, זאת כנראה אחת התקופות היפות ביותר שהיו ויהיו לי בחיים.
אנחנו צומחים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
