| 7/2006
אף פעם לא נהינתי ככה בבר מצווה
(לקוראים: הפוסט הזה מכיל דברים על משפחה ועל הזמן שלי, ואני יודעת שזה לא נשמע מבטיח אבל ממש נהינתי לכתוב אותו אז אולי תהנו לקרוא. ואם לא תקראו, על הזין שלי :)
אני מרגישה שבזמן האחרון יש לי הרבה כותרות מסוג ה"מזמן לא היה לי טוב ככה ב..."
וזה מעולה.
הבר מצווה הייתה של בן דוד שלי, אביהו.
לאבא יש משפחה גדולה. כשיש לך משפחה ענקית אתה לא יכול להיות קרוב לכולם. עד כדי כאב לפעמים. אבל המשפחה של חתן בר המצווה היא הכי קרובה אלינו, גם כי הם גרים צמוד לסבתא ואנחנו איתם הכי הרבה, וגם כי זה האח הקטן של אבא שלי, ואבא דואג לו יותר מלכל השאר.
בכל אופן, ובלי קשר, יומיים לפני הבר מצווה נחש הכיש את האח התינוק של אביהו. הוא בקושי שרד וכולנו הרגשנו שקרה נס בכלל שהגענו לחגוג את הבר מצווה הזאת, ולא התאספנו מסיבות אחרות. הייתה אווירה של דאבל-שמחה.
כמו שאמרתי, לאבא שלי יש הרבה אחים. לחלקם יש בעצמם הרבה ילדים. לאבא שלי גם יש הרבה דודים ובני דודים וכמעט כולם הוזמנו... אם היינו אוספים את כל האחים של סבתא שלי והצאצאים שלהם (כשכולם עוד היו בחיים) אני בטוחה שהיינו מגיעים ללמעלה מ1000 איש. רק הצאצאים של סבתא למעלה מ70, והיו לה 12 אחים וחצאי אחים אם אני זוכרת נכון.
אוי לא חשוב. המטרה הייתה רק להכניס קצת פרופורציה! בכל אופן אני מכירה רק בערך 150 איש מהשבט שלי, ורובם הגיעו.
הפעם לפגוש את כולם לא היה סבב מעיק של "שלום, מואה-מואה!" כמו תמיד אלא באמת שמחתי לפגוש אנשים שלא ראיתי הרבה זמן. אפילו פגשתי את אדוה, בת דודה רחוקה שאני כמעט לא מדברת איתה אבל היא יודעת הכל על החיים שלי. זה מגניב שיש לך מישהו שיכל להיות חבר אמיתי שלך גם בלי קשר למשפחה- בתוך המשפחה.
בהתחלה ישבתי עם כל המבוגרים- האחים של אבא+בני זוג, אבל כבר במנה השנייה קראו לי לשולחן של "הילדים". רק לשם הבהרה, רוב הבני דודים שלי הם גברים בגילאי 18-25, וכשאני אומרת רוב אני מתכוונת לכך שיש בערך 15 כאלה. ישבתי לי, בין כל הגברברים הצעירים האלה, רובם חיילים משוחררים טריים או עדיין בשירות המדינה, והיה לי ממש כיף. כיף לראות שכל כך טוב להם ביחד, כי במשך שנים הם היו רבים על שטויות. וגם כיף כי אין הרבה בנות במשפחה והתייחסו אליי כמו הליידי שלהם :)
הם הקריצו סיגרים ואלכוהול מאיפשהו, והחלטתי שהפעם אני שותה רק כדי לנסות. שתיתי הכי הרבה שאי פעם שתיתי (כלומר, קצת יותר מקצת יותר מכלום), ובגלל שהם לא מכירים אותי ביום יום זה לא היה להם מוזר. ובכלל כולם כאילו התאמצו שאביהו נורא יהנה בבר מצווה שלו. כאילו להגיד תודה על זה שאירחו אותנו כל כך יפה כל השנים, ואולי גם כי זאת תהיה אחת הבר מצוות האחרונות של המשפחה. בכל אופן, הרגשתי שכולנו נלחמים על מצב הרוח הכללי. בריקודים הרחבה הייתה ממש מלאה, והיינו צריכים לחלץ את אביהו כמה פעמים מידי בן דוד משוגע מאיזשהי דרגה של אבא שלי, שאני עד עכשיו מכירה רק בתור "הדוד מחיפה", שהתעקש להביך את אביהו בריקודי עם סטייל צעד תימני, וכל מיני זריקות איברים לכל מיני כיוונים... ובכלל "עשינו שמח" כמו שאומרים. גם המבוגרים במשפחה שלי מגניבים כאלה... כולם באו לרקוד :)
ובן הדוד שלי איציק, שהוא גם ראפר שיש לו קליפים בערוץ 24 (מאסטר-בלאסטר, אילתור קטן שלו בפרטים שלי באייסיקיו) כתב לו שיר ואח"כ שר מחרוזת שלו. בצפון ממש אוהבים אותו אז כל האולם ממש התרגש....
ובסלואו קרה משהו שאף פעם לא קרה- איציק הזמין אותי לרקוד, ובעקבות זאת עוד בני דודים שלי הזמינו עוד בנות דודות לרקוד וגם ההורים רקדו :)
כשהיינו צעירים יותר אף אחד לא חשב על זה אפילו.
ואז הייתה החפלה המרוקאית המפורסמת, שזה אומר, בשביל האשכנזים שבינינו... (ייאיי!!! כשאני חושבת על זה עכשיו כל האנשים שהזמנתי לקרוא בבלוג הם אשכנזים טהורים!!! ג'ני דני אורן אירנה עודד יסמין מיכל יובל מאיה? לירון?)
ששמים תחפושות צבעוניות מסורתיות של מרוקאים- מן ג'לביות כאלה, וכל אחד מהמשפחה הקרובה לוקח צלחת ממתקים בידיים ורוקד איתה ומברך את האחרים בכך שהוא מסובב אותה מסביב לראשים שלהם בליווי מוזיקה מרוקאית- שזה הדבר הכי שמח שיש. וחתן בר המצווה יושב במין כרכרה כזאת ולפעמים אפילו מרימים אותו בתוכה. וכולם מעבירים צלחת של "חינה" שזה מן תערובת חומה של צמחים- וכל אחד שם חינה בכף ידו, מה שישאיר לו סימן לשבוע בערך, וזה סימן לכך שהוא מעוניין במזל טוב עבור חתן השמחה :)
וכל יתר האנשים באולם מסתכלים ומתפעלים מהשמחה וכיף כיף כיף וכולם שמחים ורוצים שתהיה להם משפחה מרוקאית :)
אחרי שזה נגמר היו שוב ריקודים, ונשארנו באולם רק המשפחה הקרובה, ואני, שלא יודעת לרקוד ושונאת אירועים שכוללים ריקודים משום כך, רקדתי עד שכולנו הלכנו הבייתה והפסיקו את המוזיקה.
וגם בבית (אצל סבתא) היה כיף, כי אכלנו את כל האוכל שנשאר וכי אביהו הסתקרן ופתח מתנה אחת- תיק של דיאדורה. אני ישבתי לידו וראיתי טלויזיה, והוא פתח את התיק כדי לראות את כולו, אבל היו שם כמה שקיות כדי לשמור על הצורה של התיק. הוא הוציא אותן ושם עליי, אבל גילה שהיו עוד שקיות בפנים. הוא שם גם אותן עליי, אבל גילה עוד ועוד ועוד ועוד, עד שבסוף לא ראו אותי בכלל מרוב שקיות שהיו עליי. היו שם איזה 200 ! די השתעשענו מהעניין ואני ואביהו ואחותי שיחקנו שעה בלקבור אחד את השני מתחת לשקיות ולהצטלם. התמונות בפלאפון של שופי, מעניין אם אי פעם נצליח להעביר לפה. היא טוענת שאין לה כאבל.
והיום חזרנו הבייתה. יש לי כל כך הרבה דברים להספיק לפני שנטוס, ואני לא רואה איך זה קורה אם כל שנייה פנוייה שיש לי אני רצה לבלות עם חברים. מצד אחד אני מתה לקצת "זמן איכות" עם כולם, מלא אנשים ששנה לא היה לי זמן לדבר איתם שנייה (חברים מפה ומליד ומהמשפחה ואורן :) ולא פתחתי את האייסיקיו לרגע אפילו ולא עניתי לטלפונים כי פשוט לא הגעתי לזה ומתתי מעייפות כל השנה... וממש כאב לי להגיד כל הזמן "נפגש מתישהו ואני אספר לך על זה..." יודעת בדיוק כמו הצד השני שאין לנו זמן להפגש...
ומצד שני יש כמה דברים שלא סובלים דיחוי (מתמטיקה, הפרוייקט) ודברים שאם אני לא אעשה עכשיו השנה הבאה תהיה עוד יותר כזאת (תיאוריה, עבודה, שיעור נהיגה, סדר בחפצים, ריענונים, עבודה במזרחנות)...
אני ממש מרגישה אהבה לכולם עכשיו ובא לי לכתוב בעצמי מכתב פרידה לכל אחד לפני הטיסה, אבל...
תסכול.
בכל אופן, אני אשתדל לקחת את עצמי בידיים. למעני, ולמען כל מי שצריך אותי לא לחוצה :)
אז תסלחו לי אם אין לי זמן, טוב? זה לא שאני לא אוהבת.
זה מה שמושלם באורן. (אורן! פעם שלישית אזכור! תקנה לי גלידה!)
הו, איזה דרמטיות. וכדי לשבור את הדראמה-
תלוי לי נֵמַל יפה מעל הראש, ואני מניחה שאף אחד חוץ מג'ני ומיכל לא מבין, אז תצטרכו לבוא הנה ולבדוק בעצמכם. הוא באמת נורא יפה. ויש לו גם סיפור מיוחד :]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
