מנהיגה אל החלום

טוב, היו לי ארבעה ימים בבית, ובכל אחד מהם הייתי בטוחה שבו אני אעדכן. במיוחד אתמול, אבל כשנכנסתי לאתר גיליתי ש"שיפוצים זה כאן- ירדנו למספר שעות". טוב בסדר. צריך לספר לכם מה קורה לא?

נחלק לקטגורים:

ונתחיל ב-(תופים!)

"נתיב לשלום"

טוב, אז אני לא יודעת מי מכם יודע מה, אבל הפעם האחרונה שביקרתי בנווה חנה לפני שהתחלנו הייתה קצת טראומטית. חילקו אותנו לקבוצות, והשוש (כלומר הסגנית מנהל שעושה בעצם את הכל, כמו בכל מקום) החליטה שאני אהיה שם. הגעתי והיו שם שלושה ילדים, ולא היה שם בכלל מדריך. במהלך החצי שעה הקרובה, התקיים קרב שרירים ביני ובין הילדים (כמו שהזהירו אותנו שאמור להיות, אבל הכי גרוע שאפשר לדמיין) שבמהלכו אחד מהם קילל אותי והודיע לי שאין מצב שאני אהיה כמו השינשינים הנפלאים ורבי הניסים הקודמים, והשני הרים סכין מטבח על השלישי, ושלושתם עבדו עליי שהם בדואים ואף הצמידו לעצמם שמות כראוי. אני בעיקר התלבטתי אם להאמין או לא, ודחיתי את מה שהם אמרו. מכל הקבוצות בפנימייה, במיוחד דווקא לשם- לא רציתי להגיע, שלא לדבר על זה ששמו אותי שם ולא במשפחתון, ועוד עם פרטנר, כשכולם התפללו לא להיות זה שיעבוד עם בן זוג.

אבל... כשהודיעו לנו שאנחנו שם, אחרי השוק הראשוני והרבה "למה אני למה למה למה אני למה?!?!?!" הבנתי שזה מקום שבאמת צריך אותי. וגם שזאת הזדמנות ללמוד עוד ערבית. וגם על זה שיכול להיות דווקא די מגניב עם בן זוג... וקצת התאוששתי. כרגע די טוב לי עם הילדים הנוכחיים, חוץ מאחד שבודק את גבול הסבלנות שלי כל הזמן (זה "אחד" ממקודם) ולאט לאט אני מחזקת את הקשר עם יותר מהם. הילד הפיבוריט שלי הוא ס'- אחד הבדואים שהוא פשוט ילד יפה וחייכן ועוזר ופשוט הילד הכי חמוד שאפשר לתאר. אחרת היא ש'- שנצמדת ומתחנפת אליי כל הזמן. יש עוד ילד אחד שנראה לי שיש לו קצת פיגור קל, שנורא מחזק אותי לראות כמה סבלנות יש לי כשאני מכינה איתו שיעורים. לא הכרתי את זה בעצמי וזה נפלא. ניסיתי ליישם את זה עכשיו על אחותי וזה עבד!!!

קצת יש לאסתר כל מיני דרישות מאיתנו וזה מחרפן אותנו מאוד אבל סברי- המדריך הערבי ובאסם- העובד הסוציאלי- נראים פשוט כמו שני אנשים שכיף להכיר ולעבוד איתם שנה. יעל השינשינית הקודמת אמרה שסברי הוא האיש שהיא למדה ממנו הכי הרבה בחיים. ואסתר, נעבוד על זה. בתנאי שהיא לא תזרוק יותר משפטים כמו "דווקא ליעל נקשרתי ממש בהתחלה..."

"אביבים"

אמנם "נתיב לשלום" היא ה-קבוצה שלי, אבל זאת אחת הקבוצות שחוזרות בכל יום הבייתה לישון עם ההורים ובעצם אין זכר להם ב-7. ובאיזשהו מקום, בדיוק ב-7 מתחיל הכיף האמיתי, כי אני מסיימת את חובתי ויכולה לבחור אם להשאר ולבלות עם הילדים האחרים או לא, ובעצם הכל יותר חופשי ומגניב. "אביבים" היא הקבוצה שאני השינשינית המתגברת שלה, אז בדרך כלל אני הולכת לשם כשאני מסיימת. הבעייה באביבים היא שבדיוק התחלף להם המדריך, וזה תמיד משבר ומאוד קשה, ויש שמועות שהמדריך הנוכחי מתנהג בצורה קצת לא מקובלת ולא מקל על עצמו את הכניסה. הקבוצה עדיין מנסה להראות לו שהוא לא ישלוט בהם ולקבוע באלאגן היסטרי ופריקת כל עול כמשהו קבוע. בין היתר הם שרים את שיר העם הידוע "איפה אתה שי??? תחזור מהר אליי!", לקלל אותו, להרביץ לו, לשבור כסאות, לשבור צלחות, לשבור כוסות, לשבור חלונות, ולעשות את כל הנ"ל על גופו של המדריך.

גם ב"אביבים" יש ילדים שיותר חשוב לי ליצור איתם קשר אישי, בעיקר החבר'ה היותר סגורים. יש בחורון קטן שאני ממש אתעקש עליו! היו כמה ימים שהבחורים שמדרדרים אותו הועפו הבייתה כי הם שברו משהו ויצא לי לדבר איתו קצת בגובה העיניים ולגלות שהוא ממש מקסים, ושהוא פשוט צריך קצת תשומת לב חיובית.

חוץ מאביבים אני גם מאוד אוהבת להסתובב סתם בחוץ עם ילדים מקבוצות אחרות, ויש כבר המון שיצרתי איתם קשר אישי. ואי אפשר לתאר את זה כל כך. זה פשוט גורם לי להרגיש שאני במקום הנכון, ושזה משנה שזאת אני ולא כל שינשין רנדומלי אחר. זה פשוט מרגיש שהיה שווה להוולד בשביל להיות כאן ועכשיו עם/ בשביל הילד המקסים הזה. באמת שאי אפשר לתאר את הזיק הקטן הסודי הזה.

המשך יבוא :)