מנהיגה אל החלום

השבוע התחלתי "ללמד" שני בוגרים של הפנימייה לשיר שיר. זה מאוד מרעיש (ודווקא לא במובן הקולי הפעם) ומרגש, אבל הגעתי למסקנה שלא כדאי לפרסם פה דברים עמוקים כי בכל זאת המידע פה כ"כ זמין ואין לי זכות. לכן אני אנסה לתאר ממש בקצרה, ואתמקד במה שזה עושה לי ולא במה שקורה איתם.

שני החבר'ה האלה פנו אליי בבקשה ללמד אותם לשיר שיר ספיציפי, שאני לא הכרתי באופן אישי, במטרה לשיר אותו במופע בפורים. אני לא הבנתי מאיפה הם הסיקו שדווקא אני יכולה לעזור להם לעשות את זה... אני חושבת שהאוזן שלי די מוזיקלית אבל הגרון לא חלק בעסקה. אמרתי להם שאני לא מבינה דבר במוזיקה אבל כנראה שמסיבה כלשהי הם בטחו בי ונדנדו עד שהצליחו להוציא ממני סוג של התחייבות. ביום ראשון הייתה החזרה הראשונה אחרי שתקופה ארוכה זה היה תלוי באוויר, אבל מאז ששמעתי אותם שרים בפעם הראשונה- התאהבתי לגמרי, וכמו שאחד מהם הגדיר בסוף הפגישה האחרונה "וואי נופר נראה לי שאת יותר מתרגשת מזה מאיתנו". אמרתי לו שנראה לי שהוא צודק.

הם שרים מדהים מדהים מדהים. וחלק גדול מהמדהימות שלהם והסיבות שבגללן זה כל כך מרגש אותי קשורים בדברים שאני לא אפתח כאן, אבל בכל אופן אפשר להגיד שזה משהו חדש, שונה, מספק ומביא לפורקן- עבור שלושתנו.

בילינו את כל סוף השבוע אצל סבתא בגליל- שלא ראיתי כבר שלושה חודשים. זה גרם לי לחשוב על כל מיני דברים ובעיקר על אנשים שאני מזניחה בהיותי שם אבל מהרבה שיחות עם אנשים שעשו שנת שירות יצא לי להבין שזה כנראה חלק מהעסקה- לעזוב הכל, וללכת להשקיע את כל כולך בדבר אחד לשנה אחת. ורואים את התוצאות של זה- בלמידות שאתה מפיק, ברגשות שאתה מרגיש, רואים את זה בהשפעה שלך על האנשים שאתה נוגע בהם- לא פעם בשבוע למשך שעתיים, אלא יום-יום, שעה-שעה, שבתות וחגים. אני מקבלת את זה על עצמי, לגמרי, זה אפילו נותן לגיטימציה לברוח מהחיים. אני פשוט מקווה שגם כולם מבינים שזה ככה. וזה נורא קשה כשזה עם סבתא. היא נורא סובלת עכשיו, הכל כואב לה. אחרי שנים על גבי שנים של שליטה מלאה ובלעדית ואחזקה של בית בן 9 נפשות ומשק כאם חד-הורית, היא פשוט (גוועת, מתפרקת, מתמוטטת) מפסיקה לתפקד עכשיו ונורא לחזות בזה. ואני יודעת שזה נפלא שהיא עדיין זוכרת הכל ומתקשרת כרגיל ומצליחה להפעיל אנשים, וחברים שלי מתמודדים עם מקרי בריאות הרבה יותר קשים משלה אבל זה פשוט.. כואב. וזה גם קשה לדודים שלי שצריכים להשקיע כ"כ הרבה זמן ולעזוב את החיים שלהם בכדי לטפל בה. ומגעיל ומפחיד נורא להגיד את זה אבל... אני לא רוצה שהיא תמות :/ שיהיה טוב כבר. למה אנשים מזקנים? למה גופים מתקלקלים?

ואז שלשום היא מעדה ושברה את היד. ואף אחד לא ידע כי היא אמרה שזה בסדר אבל היא לא הצליחה להרדם מכאבים אז הם הזעיקו רופא. הרופא אמר שהכל בסדר ואין שבר, ואת יום שישי היא בילתה בכאבים... עד שאבא בא והסתכל ואמר שזה מאוד נראה לו שבר, אבל כבר נכנסה שבת והיא בחיים לא הייתה מסכימה לסוע לבית חולים בגלל זה... אז חיכינו עד היום בערב וארבעה דודים שלי לקחו אותה ביחד, והיה סיוט להכניס אותה לאוטו ולהוריד אותה ממנו. ובדיוק כשהם נסעו ונשארתי בריק הזה וגם אנחנו עמדנו להתניע, הייתה לי שיחה מאור היקרה שלי ומהצד השני של הקו לא הייתה אור אלא שני בוגרים מהפנימייה, (הבחור הכי מושלם בעולם שכל כך הייתי מתחתנת איתו אם הוא היה מבוגר יותר ב3 שנים ואחד מהזמרים המושלמים שלי) ופשוט עלתה בי שמחה ענקית וזה בדיוק מה שהייתי צריכה. מחר בבוקר אני חוזרת לעולם השני, שהכאבים של העולם הזה מצליחים לגעת בו רק לרגעים ספורים ביום. אני שוכחת לדבר עם ההורים שלי, ופתאום מגלה שדיברתי איתם... מתי זה היה? לפני חמישה ימים? שלא לדבר על כל היתר.

ומצד שני, ממש משתנים המושגים שלי בגאוגרפיה. שום דבר לא רחוק ולא מוכר בארץ הזאת. עכשיו רשמית, כל האנשים שאני מכירה ואוהבת מפוזרים בכולה, רחוקים-קרובים אליי, מכירים זה את זה בהזדמנויות משונות ומוכיחים מעל לכל עד כמה העולם קטן.

השבוע הגיע אלינו רועי מהקומונה של לפני שנתיים. הוא פשוט בא בתכנון לעשות לנו ערב כיף ומגניב. הוא הביא איתו אוכל, בירות וערכת פוקר- ופשוט אמר "לכו לענייניכם, אני אקרא לכם כשיהיה מוכן". כשהתעוררתי אחרי חצי שעה בערך הכל היה מתוקתק למטה ורועי לימד אותנו איך לשחק, ערכנו משחק פתוח ומייד אח"כ כולם קיבלו אסימונים והתחלנו לשחק. למרות שהידע שלי בפוקר מוגבל ביותר, אחרי כמעט פשיטת רגל מהירה הבאתי המון "מכות" אחת אחרי השנייה וגם נצחתי בסיבוב האחרון- כולם שמו את כל הכסף שלהם ושיחקנו "על עוור"- ניצחתי עם שני אסים. בקיצור, נהינתי ממש! :)

אח"כ גם דיברנו המון עם רועי והיה ערב ממש טוב... אני פשוט אוהבת אותו. איזה כלי! אדם שפשוט נותן ונותן ונותן ונותן ולא מצפה לשום דבר... יש לכולנו מה ללמוד מהבחורצ'יק :)

בברכת שבוע נפלא לכולם, מרגש ועם הפתעות משמחות!

+ ברכה אישית: שאסתר תמשיך במגמת ה"לרדת-לי-מהגב" ולסמוך עליי קצת. אמן!

נופר

פינת האסוסיאציות:

אירנה- שותפה. לחדר. לחיים. כמה מדהימה אפשר להיות? כמה קירות אפשר לשבור?

אורן- טוב. כל דבר טוב שיש בעולם.

סברי- הבן אדם הכי חכם וחינוכי שקיים. אנחנו צריכים בערך 6,000 כמוהו ולפזר- להיות המורה בכל הכיתות בארץ, המדריך בכל הקבוצות בכל הפנימיות בארץ והאבא לכל הילדים בארץ- ותאמינו לי שמצב החינוך יהיה סבבה!

אסתר- כשאני אצא מההלם על עד כמה זקנה ומיושנת היא, אני אצליח להתמקד בזה שהיא אדם טוב ושהיא גם אם בית די בסדר בסה"כ.

התמימות- אשלייה שאנחנו נהנים ממנה מאוד. לא קיים דבר כזה יותר.

גרמנים- אוורור

נוער אתיופי- החיים!

בית- לא חלק מהגוף. מאוד סנטימנטלי ובסיס הטענה, אבל בכל זאת רק מקום.