לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מנהיגה אל החלום


זהו יומן שאני כותבת בשביל לשמר לעצמי זכרונות, ובשביל שאנשים שאני אוהבת יהיו מעודכנים גם כשלא יוצא לי לעדכן אותם אחד-אחד וידעו מה הולך לי בחיי. אני אנסה להיות כמה שיותר אני, ואתה השאר אתה, כי אם הינך פה, סימן שאני אוהבת אותך באמת.

כינוי:  נופלעך

בת: 36

ICQ: 151264620 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שייכות.


הגעתי למסקנה שזאת מילת היום. או אולי, בכלל מילת התקופה האחרונה. או יותר. היום במהלך הנסיעה מראש העין לפ"ת פתאום זה הכה בי- השייכות מאוד מעסיקה אותי. האם אני מרגישה שייכת? האם אנשים אחרים מרגישים שאני שייכת? אני חושבת שהצלחתי להכיר בכך רק כי הרהרתי בזה שאני מרגישה שייכת בכל המעגלים בחיים שלי כרגע. אני צריכה לחקור למה זה מעסיק אותי כל כך. נקודה למחשבה.

 

היה יום עצמאות ממש טוב. אני אוהבת את יום העצמאות. אני אוהבת את המדינה שלנו. הלוואי שאנשים היו קצת יותר שמחים.

קצת לא ספגתי את אווירת החג הרגילה אבל זה היה טוב בכל מקרה. אתמול בערב היה ממש מבאס להיות בקריית גת, במקום שכוח האל הזה, בהופעה של מאיה בוסקילה שמתחננת לקהל "בבקשה תאהבו אותי? בדרך כלל אני נורא נעלבת כשלא מוחאים לי כפיים. שמעתי שזאת עיר חמה, לא?" הייתי מצליחה להנות מההופעה שלה אילו הילדות שהיו איתי היו נהנות, אבל אחרי השיר השני הן פשוט אמרו "אוי, זה נורא. בואו נלך!" וכשהן אומרות דבר כזה, סימן שהגענו לשפל חדש. אבל מה שרציתי להגיד בעצם הוא שזה לא שינה מי הופיע, כי הייתי עם הילדים, המתנדבים, המדריכים והשינשינים האחרים והיה נפלא. בשלב מסויים כל ילדי הפנימייה היו צריכים לחזור כי היה מאוחר מאוד. פגשתי שני תאומים מפנימיית יום אחרת, לא מהקבוצה שלי, והם יכלו להשאר עד מאוחר יותר וממש נהינתי איתם. קניתי הר של שערות סבתא ואכלנו אותו ביחד תוך כדי שצפינו בזיקוקים, שהיו מהפנטים מתמיד. לרגעים כאלה אני ממש אתגעגע.

אח"כ כל השינשינים והילדים הגדולים חזרו וחיכינו להופעה של חיים המדריך ביחד. הופיעו כל מיני זמרים אנונימיים מקומיים ששרו יפה נורא מוזיקה מזרחית, אז התחלנו לרקוד משוגע (ואחרי שהם קצת העמידו פנים שהם לא מכירים אותנו) הבנות הצטרפו ונהנו מאוד. הן דיברו רק על זה כל היום. היה ממש שמח וכיף וכל האנשים הממורמרים ששרדו את הגברת בוסקילה הסתובבו עם הגב לבמה ובהו בנו רוקדים. כשחיים עלה התרגשנו מאוד וכשהוא ירד לדשא לאחר מכן רדפנו אחריו לכל מקום שהלך ושרנו את להיטו- "נסיכה" (קריצה! ;) ועשינו לו פאדיחות. המשכנו לעל האש במרפסת שלנו והייתה אווירה ממש טובה עם חיים, ריקי, מאיה, אנה וסמואל ושירים מעולים בגלגלצ.

היה מעניין לעבור את החג במקום הזה, שהוא לא הבית, לא ללכת לטקסי יום הזיכרון שאנחנו תמיד הולכים אליהם יחד, לא לפגוש חברים שהיו איתי ביסודי ובחטיבה בפארק. החג הזה הדגיש לי את העובדה שבניתי לי חיים זמניים חדשים לגמרי בעיר הזאת. הכרתי די הרבה אנשים בפארק- חברים של הילדים מהקבוצה שלי מבית הספר, מורים, משפחות של הילדים, עובדים בחנויות שאני מסתובבת בהן... זה כיף לגלות שאני יכולה להיות שייכת למקום מסויים תוך חודשים מעטים אם אני רוצה. תמיד חשבתי שזה הרבה יותר קשה... סוג של אתגר שהצבתי לעצמי ועמדתי בו מעל למשוער.

 

היום בבוקר קמנו מוקדם והגענו לפנימייה. תקתקנו מהר מהר הגברה ואת כל הציוד הדרוש והתחלנו בהפעלות ליום העצמאות... שוש קצת חיממה את האווירה עם משחקונים, חידות ובדיחות, ועברנו לפעילות בתחנות. אחת התחנות הייתה ציורי גוף וציורים קבוצתיים על ניילון כך שעד סוף היום כולם שיחקו עם הצבעים וציירו אחד על השני. אחת הבנות ציירה לי דגל ופרח ממש יפה ועכשיו יש כתמים לבנים על היד השרופה שלי   התחנה הכי מוצלחת הייתה מסלול מכשולים שדין ואיתי הכינו והם ממש נכנסו לזה וצעקו לילדים שזחלו על הדשא בהמון אסרטיביות "יפה! ככה זוחל לוחם אמיתי! קדימה, אתה בראש! הנה, אני איתך! אתה מראה להם מה זה!" וכולם, גדולים כקטנים, פשוט התמוגגו מלראות אותם ככה. אכן נפלא. יש וידאו!

משם עברנו למסמר הפעילות- הרקדת ריקודי עם בהנחייתה של שוש. אני חייבת לציין שמלא זמן לא נהינתי ככה. היה מקסים. כולנו רקדנו ביחד במשך יותר משעה- השינשינים, המתנדבים והילדים הקטנים, וכל מי שאף פעם לא משתף פעולה- הבנות הבוגרות, אמהות הבית... רקדנו במעגל את הישנים ממש, אח"כ עברנו ללטינוס וגריז ומשם לריקודי זוגות. שוש הייתה תותחיתתתתת! אני יכולה להגיד עכשיו בפה מלא שאני פשוט אוהבת אותה. הבחורה הזאת "גזעית" אש!  היה לי חם נורא אז הורדתי את הנעליים, ונשבעתי להזכיר לעצמי שיותר מאוחר כשכל הרגל שלי תהיה נפוחה משלפוחיות- שזה היה שווה את זה. אז זה היה שווה את זה  

ובכלל הייתה אווירה פשוט אדירה. לכולם היה מצב רוח ממש טוב ומזמן לא הרגשתי כזאת אווירת חג... כולם פשוט התנהלו להם מחוייכים כל הזמן.

 

אח"כ אמא לקחה אותי לסבתא לחגיגות יום העצמאות המסורתיות אבל אחרי שאכלתי (שוב) בעיקר... ישנתי. פתאום תקפו אותי געגועים כל כך חזקים לחברים שלי בבית... ממש לא יכולתי לחכות לרגע שנהיה כולם ביחד שוב. ולא התאכזבתי... באמת ממש כמעט כולם היו היום, ולמרות שלא עשינו הרבה חוץ מלאכול (שובבבב) היה פשוט טוב. לא יודעת, בית. לכאן אני תמיד שייכת. המקום שלי מובטח. אמנם אנחנו לא חיים ביחד ואין בינינו כל כך הרבה במשותף, אבל תמיד נהיה שם. לא צריך להתאמץ, לא צריך להתחשבן. ופתאום בנסיעה הזאת מראש העין הבנתי שהחלום הזה שלכולם יש בסוף התיכון? "לא נפרד אף פעם. נעבור את הצבא, את הטיול בחו"ל, את החתונה, את ההחתלה, ..... ביחד ותמיד יהיה לנו טוב ביחד" לא נראה כל כך בלתי מושג. אולי זאת הקומונה האמיתית שלי, ככלות הכל.

יכול להיות שאני סתם ברגשנות של לפני מחזור ושלא הייתי הרבה זמן בבית, ושחג וכל זה... אבל ההתכרבלות עם יסמין, החיבוק של יונתן, הקריצה של אור והשיחה הקבועה "של אחרי" באוטו עם מעיין.. נותנים לי ביטחון. אוויר.

 

לא טוב בקומונה. יש עננה מרחפת. עדיין לא ירדתי לשורש הבעייה אבל זה מעסיק אותי כל הזמן ולא נותן מנוח. אני באמת אוהבת מכל הלב כל אחד מהם אבל נגמרים לי הכוחות... למה רק שם לא הולך? אני מקווה שנצליח להתגבר על זה. לא, לא להתגבר על זה. לפענח את זה, לפתור את זה.זה מרגיש כאילו הפיתרון חייב לבוא דרך חוויה קיצונית. בינתיים בלעכסה. מבטיחה להמשיך לבלוע ולתת את הכל כדי לעבור את זה. הם יקרים מדי.

 

התגעגעתי לכתוב כאן. אני כותבת יומן קצת במחברת וקצת בהערות בפלאפון אבל זאת לא כתיבה חכמה... זה מרגיש כמו תקציר. ההישגים והביצועים שלי תמיד עולים כשמישהו אחר נוכח. אוף, התכוונתי למשהו נורא עמוק אבל זה נשמע סתם גס.

 

שתזכי לשנה הבאה, (אוי לא.) עד... תמיד תמיד תמיד.

 

נ.ב

מי שמעוניין בהוכחות שצריך לאשפז אותנו ועדיין אין לו... [למרות שמה הסיכויים?] תראו תמונות בפייסבוק בימים הקרובים.

נכתב על ידי נופלעך , 9/5/2008 04:32   בקטגוריות הרהורים, חברים, בלעדיו..., קריית גת רולז  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אירועים וחוויות טובות~!


מגיע לכם לשמוע גם קצת על דברים טובים לא?

כמה חוויות טובות מהחודש האחרון:

 

שבועות

אני חושבת שדברתי על זה בקצרה אבל בכל זאת: הייתה ארוחה גדולה עם הרבה הרבה משפחה אצל סבא וסבתא, והיה ממש נחמד (שטפנו את הרצפה ביחד עם כל הבנות דודות והאחיות של אמא שלי וסבא שלי וכל מיני "ילדים של" סדרו את השולחן וסבתא ואמא ועוד כמה נשים בישלו והיה כזה משפחתי:) האמת שרוב השיחות סבבו סביב הטיול לארה"ב- כל מי שהיה כבר העביר להורים שלי, ואני גם דיברתי קצת על פולין וקצת על גרמניה עם מישהי שאני מאוד אוהבת. אח"כ טיפלתי בבנות דודות הקטנות שלי שהתגלו כממש מקסימות! =)

למחרת הלכנו למסיבה של המושב שבה כולם רקדו ריקודי עם והייתה תהלוכה של עגלות מקושטות (כל משפחה מקשטת לעצמה עגלה או רכב והילדים יושבים בפנים ונוסעים ככה בכל המושב רכב-אחרי-רכב) והיו כמה רעיונות ממש מיוחדים כמו אוטו מלא בצבעים של נבחרת ברזיל עם מוזיקה ברזילאית, אוטו מלא ציורי קוריצות עם המוזיקה של "שוקרייה" :-) הילדים ישבו בתוך בריכות והרטיבו כל מי שהיה בסביבה [כמו אותנו למשל!] ואח"כ כשהם חזרו מהסיבוב חיכו להם כמה מהשכנים עם צינורות ההשקייה ומבטים נקמניים והרטיבו אותם לגמרי... :)) היה מצחיק...

 

בלילה האחרון של שבועות יסמין ומעיין באו לישון אצלי. היה מגניב כי התגעגעתי לשתיהן, ובכלל כי הן מגניבות! :)

ראינו "ריקוד מושחת"- סרט שכבר הרבה זמן רציתי לראות, והוא אכן חמוד מאוד.

היו פה מלא שמיכות וכריות ששימשו אותנו כזירה ל'האבקות היתולית' :-)

היה ממש נחמד בהתכרבלות המשותפת שהייתה פה. ישנתי שוב באמצע[!] אני חייבת להפסיק לעשות את זה. למרות שזה נחמד להסתובב בלילה ולראות את זה ואח"כ את זה... חחח

פתחנו את הבוקר במרתון של פרקי חברים! (ראיתי משהו בבדיחות של ישראבלוג שממש יכולתי להזדהות איתו! תמיד שאתה מראה לחברים שלך פרק מסדרה זה הפרק הכי מעפן ואתה יוצא...)

 

למידה משותפת לאזרחות

כל השבוע לפני המגן באזרחות יצא שאני וכץ דיברנו על איך בטוח לא נלמד לאזרחות ונדפק... בסוף החלטנו ללמוד ביחד כדי להכריח את עצמנו. זה די עבד. למדנו בחריצות... מדי פעם עצרנו להרוג יתוש, לעזור לדידי במבחן בערבית של מחר (הוא ממש התפעל מיכולותי!! איזה כיף שיש ילדים בכיתה ט'...!), לאכול על האש עם ההורים שלו [פעם אחת...], לאכול על האש עם ההורים שלו [פעם שנייה]. הגיעו אליהם אורחים הונגרים וצ'כים שעובדים בשגרירות (גם אבא שלו עובד שם) אז היה ממש נחמד לאכול איתם ולשמוע איך הם מתרשמים מישראל.

מסקנות: בירה שחורה, גולדסטאר וחומוס ממש מוציאים שם טוב למטבח הישראלי.

וחוצמזה, המשפחה שלו ממש נחמדה.

 

ביקור אצל אורן (המקסים!) ועיר הולדתו (הארורה!)

אחרי המגן ואזרחות הלכתי עם ג'ני לקנות מזכרת ממני לאורן (וזה סיפור בפני עצמו. ג'ני והמוכר בהפנינג... אוחחח... הזוי לחלוטין.) ומשם נסעתי אליו לביקור קצר לרגל יום-לפני-יום-הולדתו. ובכן שיעור חשוב למדתי מהנסיעה הזאת חברים, וכדאי שתקשיבו כולכם!

הרחוב הראשי של רחובות שמו רחוב הרצל. הוא מתחבר עם הרחוב הראשי של נס ציונה- הלא הוא וייצמן, ועם הרחוב הראשי של ראשל"צ- הידוע כ"הרצל". זה כמו ז'בוטינסקי, אבל כאילו לא אותו רחוב. נו אתם מנחשים?

(המחשה: ראשון-> נס ציונה>רחובות

          רח' הרצל     רח' וייצמן       רח' הרצל)

ירדתי ברחוב הרצל של ראשל"צ במקום של רחובות, ואורן המסכן חיפש אותי ברחובות ולא מצא...

באיזשהו שלב כשהתיאשתי וחשבתי שאורן לא ימצא אותי בחיים, התיישבתי בפארק קטן (הייתי צריכה להבין שברחובות אין פארקים!) וראיתי שלט "עיריית ראשון לציון מברכת אתכם ב..." וחשבתי לעצמי 'המממ מאוד נחמד שהיא מברכת, אבל למה שהיא תעשה את זה ברחובות?' ובסוף שאלתי איש אחד כמה זמן יקח לי להגיע לרחובות והוא אמר שבערך יום שלם. XD

 

הפגישה עם אורן הייתה נחמדה עד מאוד! למרות שרוב מה שעשינו היה לדבר, אין להשוות בין שיחה פנים-מול-פנים לאייסיקיו.

הכרתי משהו אחר. אכן, בחור כארז! :]

 

עוד דבר מלבב קרה בדרך חזרה מסבתא (ישנתי אצלה) הייתי צריכה לרדת בתחנה מסויימת ברחובות ושם להחליף אוטובוס, וכשראיתי מהאוטובוס את המספר של האוטובוס השני ירדתי ממנו וחיכיתי. אבל הוא לא בא... ועברה יותר מחצי שעה, ומיהרתי לשיעור ספרות... בסוף החלטתי ללכת ברגל עד שאני אראה אחד על בטוח :/// ואז בסוף מסתבר שהוא עובר שם רק משעה מסויימת ובכל יתר היום יש לו מסלול אחר. בסוף מצאתי אותו אחרי 10 דקות של הליכה ברגל והכל הסתדר. זאת הייתה הרגשה כזאת מוזרה, ללכת בעיר שאני לא מכירה לבד בלי לדעת לאן... עצמאות ידידיי! אם לא הייתי ממהרת אולי הייתי נהנית מזה גם.

מסקנה: להתרחק מתחבורה ציבורית של רחובות. אעעעעה.

 

פגישות חביבות

ביום שחזרתי גם הייתי אצל מיכל ובזבזנו את הזמן בנעימים ביחד :)

היא ניגנה, ואני קנאתי בה וזייפתי את השירים. מיכל את פשוט מוכשרת!!!

גם שרה יפה וגם מנגנת יותר טוב מהיוצרים המקוריים! הרגשתי שאני ממש הורסת את ההרמוניה כשאני שרה איתך!

הרגשתי חיבור מאוד מאוד עמוק בחלק מהשירים. מיכל הצליחה להוציא ממני רגשות שנעלתי הרבה זמן, ואת התוצאה אתם יכולים לראות בפוסט הקודם.

 

באחד הערבים בשבוע שעבר אני ותמר עשינו טיול רגלי שכלל בעיקר שיחות על הדפיקויות הקטנות של כל אחת מאיתנו. זה היה עמוק ומהנה... תמר היא בכלל בן אדם אצילי ומדהים.

כמעט נדרסנו פעמיים וברחנו ממישהו שקרה לנו "לבוא" פעם אחת. פשוט רצנו לנו ב3 בבוקר... :))

 

אחרי המגן בספרות הלכנו (עם מיכל וג'ני) לכיוון הבית ומצאנו זיקית על גדר של גן ילדים. זה היה די מבדר (הגננת אמרה שאנחנו דוחות והילדים התלהבו מאיתנו...), ובסוף הצלחנו לקחת אותה וללכת איתה על היד כל הדרך. מיכל רצתה לשמור אותה, אבל הסתבר שזיקיות שנלקחו מהטבע (אפשר לחשוב טבע!) לא יכולות לחיות בבית. חבל, אבל לפחות גילינו משהו-

עבדו עלינו!!! זיקיות בכלל לא מחליפות צבעים!!! אבל מה שהן עושות עם העיניים לגמרי מגניב, though. :-)

 

היום אני וג'ני הלכנו לחפש בגד ים. בגד ים מצאנו, וגם הצלחנו לעצבן את כל עובדי ולקוחות החנות :) זאת חנות ענקית עם בגדים יפים וזולה נורא, והשלט בתא המדידה אמר "נא לא להכניס עגלות", אז פשוט מילאנו עגלה שלמה ושפכנו את התוכן שלה על הרצפה של התא, והיינו בו איזה שעה. פעמיים.

היה מצחיק לגמרי!!! במיוחד כשהרגשנו אשמות שלא קנינו כל כך הרבה בסה"כ...

הרגשתי כאילו כשאני אצא מהחנות מישהו יאסור אותי.

בכל אופן, אני מרוצה ממה שקניתי. וגם קבענו ראיון עבודה ספונטני ומתמשך בסקרים טלפוניים ביום רביעי.

 

גם עבדתי השבוע וממש נהינתי לדפוק מסמרים על ימין ועל שמאל, זה נהיה ממש מצחיק באיזשהו שלב, והבנות שמעבירות את החוג ממש מגניבות. (תליתי ציורים לתערוכה של חוג אומנות) יהיה מגניב כנראה-לעבוד-איתן בשנה הבאה :)

 

וזהו ידידיי, כבוד אמיתי לסבלניים שהגיעו עד פה!

שיהיה קיץ מגניב, ובהצלחה לנבחנים!

 

נכתב על ידי נופלעך , 13/6/2006 00:38   בקטגוריות חברים  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בחיפוש אחר עצמי


בזמן האחרון, אני לא יודעת למה... זה תמיד היה שם, אבל עכשיו זה הרבה יותר חזק. אולי כי התקרבתי בצורה מרוחקת להרבה אנשים לאחרונה, בעיקר בפולין, וכל אחד מהם משפיע עליי. כנראה שאני לא מרוצה ממי שאני. במיוחד מהקשרים שלי עם אנשים ועם עצמי. אני יודעת שלא הייתי רוצה להיות מישהו אחר. אני לא מקנאה באף אחד מהם... אבל משהו בי מאוד לא שקט. מנסה תמיד לצבור חוויה שונה כדי להפוך ל"אחת מאלה ש..." ולהכיר עוד אנשים כדי לא להרגיש בחוץ אף פעם. כמה שפחות. מנסה להיות כמה שיותר עם אנשים מסביבי ולא לבד כדי להוכיח לעצמי שלא הייתי לבד.

כל כך הרבה אנשים שאני מחבבת מאוד מסביב. ומתוכם רק יחידים באמת כנים, באמת רוצים, אני באמת סומכת עליהם. וגם אלה לא מבינים שמהמחוות הקטנות בא האושר שלי. ומה כל השאר? הם רואים בי "השונה" ואני רואה בהם שונים ממני.

 

אני אהיה מאושרת אם מישהו יביא לי פרח, אם מישהו יגיד שחשב עליי כשהלך בשביל ונזכר בשיר. אם מישהו פשוט יהנה להיות איתי ויבחין כשמשהו מטריד אותי. אם מישהו ישים בצד אגו, תוכנית טלויזיה, כמה שקלים, הסעה הבייתה כדי להיות איתי. אם לא יהיה אכפת לו לשבת איתי על המיטה סתם. אני יודעת שיש לי את הדברים האלה אבל לא מספיק.

במירוץ אחר העולם, ה"להספיק להספיק" הזה, אני והאנשים האהובים עליי שוכחים לחיות.

ומצד שני, לא באמת בא לי להתקרב לאף אחד. נוח לי שהם ככה, בשלט רחוק. אם בא לי אני קוראת להם ולרוב הם באים. אבל הם אף פעם לא קוראים לי...

 

או שאני לא יודעת לאהוב בכלל, או שעדיין לא נולדה נפש רומנטית כמוני.

צריכה שמישהו יעשה סדר בבלאגן שהוא אני ויגרום לי להרגיש כאילו כל הדפקטים שלי מסתדרים לידי שלמות.

צריכה אהבת אמת ע"י מישהו, שלא ימאס עליי מהר. חבר, חברה, מה זה חשוב? רוצה להרגיש אהובה...

צריכה לעוף מפה.

 

[סליחה על הקיטש. מן שבוע שובר שכזה...]

נכתב על ידי נופלעך , 1/4/2006 03:39   בקטגוריות חברים  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנופלעך אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נופלעך ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)