תפחתי יותר מטרמפולינה מתנפחת. ואני לא מגזימה.

אני לא אגיד כמה קילוגרמים עליתי, וכמה אני שוקלת עכשיו.

מספרים מזעזעים.

מעבר לכך, אני אפילו לא בטוחה כמה אני שוקלת, אני חרדה מידי לעלות שוב על המשקל.

כל פעם שעליתי גיליתי תגליות מרתיעות עוד יותר.

אני מניחה שמשקלי זהה למשקל ממוטה.

הרעבה עצמית?

אני לא עושה את זה לעצמי.

הקאות?

גם לא.

אני בתקופה כל כך מטונפת בחיי, שנראה לי להתעלל בעצמי עוד יותר ולהוסיף את שני אלה זו ממש התאבדות.

אך מצד שני, העליה הזו לא עושה לי טוב בכלל. אפשר לומר שאני זקוקה להחלפת כל המלתחה. הכל קטן, לוחץ, ומוציא עוד יותר צדדים מאי פעם.

אני לא אחליף אותה, אני לא אשלים עם העליה הזו. מעבר לכך, אני גם לחוצה יותר מאי פעם מבחינה כספית, כבר חודשיים-שלושה שאני לא עובדת.

הקיץ ממשמש ובא, ואני לא ערוכה לקראתו כלל.

אני מוכרחה לשלוט באכילה שלי סוף סוף. אני לא אומרת לעבור לקיצוניות ולא לאכול כלום, אני אומרת לאכול רק מה שצריך, ובכמות שצריך.

חייב להיפסק העיניין הזה, התפישה הזו, שאוכל הוא תענוג, שיפסיק להוות פיתוי עבורי. כולה אוכל. כולה אמצעי בסיסי לשרוד.

אל אלוהים, למה אני חייבת לסבך הכל?