הכל נראה אחרת בהפסקת חשמל. לאורו של מסך המחשב, לאורם המרצד של נרות. המחשב מנותק מכבליו, השעון מתקתק. עוד שעה וחצי הוא יכבה, יותיר אותי בחושך ועם המחשבות שלא הספקתי לכתוב.

אין רעש, אף מכונת כביסה לא פועלת, כל מדיחי הכלים דוממים. הנורה אצלי בחדר לא מרצדת ולוחשת לי באוזן. אין אורות בחוץ, ואור הירח ואורן של מכוניות חולפות מרצדים לי על הוילון.

בטח אני נראה מהצד כמו ראש מרחף מעל המיטה, אורו של מסך המחשב יוצר בפני צללים משונים. וזה בעצם לא כזה רחוק מהמציאות, כי לפעמים כל מה שאני זה ראש מרחף בחושך, עד שמישהו מגיע ומדליק לי באכזריות את האור.

היה מוזר לפגוש אותם. האחד שנה מעלי והשני שנה מתחתי. ולשניהם זקנים, והחיוך הנאיבי והחם הזה, הידיים בתוך הכיסים במין גמלוניות כזאת, הכיפה על הצד או באמצע הראש. ועיניהם סימני שאלה, בטח שזיהינו אותך, ולמרות שאתה לא זוכר איך קוראים לנו, אנחנו זוכרים אותך. אבל איפה אתה, בעצם? ומה אתה?

ואני מסתכל עליהם ויודע בדיוק איפה הם ומה הם. וזה אמור לנחם אותי ולעודד אותי, זה אמור לגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. כי איפה הם ואיפה אני. אפשר לשחזר במדויק את התבנית ממנה הם יצאו, כמו בפס יצור הם נעים בין ישיבה חתונה ילדים ומוות.

אז מאיפה מגיעה הקנאה? אני רואה אותם באוטובוס. בגילי, אפילו קטנים ממני. טבעת נישואים על הקמיצה, בחורה עם בטן של תחילת הריון לידם. מחזיקים ידיים, לפעמים מפטפטים בקול, צוחקים, מתנהגים כמו שני ילדים בני 20, שני ילדים בגילי.

אבל בטן של תחילת היריון, וטבעת נישואים על הקמיצה. ואיפה הם ואיפה אני? במסלול הזה שנקבע לנו מראש, אני גם יכולתי להיות כמותם. ואין תסכול, אין החמצה בעיניהם, שני ילדים בני 20 שכבר גרים ביחד אבל עדיין על חשבון ההורים. הם חיים את המסלול שלהם במלואו, חווים את התחושות שנקבע מראש שיחוו.

ואיפה אני? מרחף בין עולמות חסרי הגדרה. חוסר השייכות הוא שמגדיר אותי יותר מכל, והקנאה היא הרגש המודחק ביותר. הוא מומר אצלי בזלזול, בשנאת הנאיביות הטיפשית הזאת שהם בנו סביב עולמם. בראשי הם דחלילים, מוקפים בגדר רעועה. כולם קש וזרדים, פרצופיהם המפחידים מותירים את העולם המוחשי והחי בחוץ.

אבל בעצם זאת הקנאה. ואם אסתכל פנימה אגלה שהדחליל הוא אני. משדר קש וזרד. תמיד שידרתי קש וזרד. כל תקופת בית הספר היסודי וגם כל תקופת התיכון. דחליל מהלך, בעל מראה מאוד אנושי אבל אם יעזו לגעת יגלו קש וזרד. וכל זה כדי להפחיד אותם. שעוד כמה שנים, כשאראה אותם באוטובוס עם טבעת על קמיצה ובטן של תחילת הריון, לא אצטרך להגיד להם שלום, לא אצטרך להתמודד עם הקנאה המודחקת ההיא, עם חוסר השייכות המגדיר את עולמי.

כשדיברתי עם הרב ההוא, רק לפני כמה ימים, עולמי קפא. השוק והזעזוע הטריפו את מוחי, והנה אני שוב בכיתה ט', נמוך יותר מכל דבר אחר, חסר צל וצורה. והמילים שלי נאמרות ביראה, מתוכנתות כך שיערבו לאוזניו. ובעצם מי הוא בכלל? כל כך מיושן, נאיבי, מיליטנט, חסר צורה וריח. צפוי, כל כך צפוי, כל כך תבניתי.

אבל לידו אני כלום, אני דחליל נמוך, כולי קש, כולי מתוכנת למוצא פיו. אני, שחשבתי שההדחקה ממני והלאה, פתאום קופא במקום, בתוך מכונית דוהרת, אין לאן לברוח מגבו הרחב, מהכריזמטיות והביטחון העצמי שלו.

ופתאום אני בכיתה ט', והרב מעביר שיעור על הומואים. וכמו תמיד, וכמו שמתכנתים ילדים בני 15, הוא מדבר בהיגיון. היגיון נגוע באינטרס, היגיון בלי כיוון.

הוא מדבר על תחושת הגועל שאנחנו מרגישים כשאנחנו שומעים על הומואים. הרי את מי זה לא מגעיל? מי לא נתקף בחילה כשהוא חושב על שני גברים ביחד?

אולי זה אומר משהו? אולי שווה להקשיב לתחושה הזאת? למה להילחם בה, זו צביעות, כך הוא אומר, צביעות.

והוא צודק, באלוהים שלו כמה שהוא צודק. אפילו אותי זה הגעיל, כש"מצאתי" את עצמי מלא בזרע שלי, והמחשבות שגרמו לו לצאת גורמות לי לרפלקס הקאה. גם אותי זה הגעיל, הכי הגיוני להיגעל, הכי הגיוני לשנוא, הכי הגיוני להקיא, הכי הגיוני להוקיע.

מלחמת הדחלילים היא מלחמת זהות, והיא בעיקר המלחמה שלך עם עצמך. זה בעצם מסע חיפוש אחרי החלקים שאינם קש וזרד בתוכך, החלקים שמייחדים אותך.

ואולי זה בדיוק ההבדל ביני לבינם. אולי בזה אני צריך להיזכר בהתקפי הקנאה. אני אולי קצת דחליל אבל התבניתיות ממני והלאה. וזה לא פשוט לפעמים, במיוחד כשאתה מחפש מקום לתקוע בו את היתד שלך ולהקיף את עצמך בגדר.

אי אפשר לשחזר את התבנית שלי. כבר כמעט ואין לי רפלקס הקאה, ההיגיון הבריא והחולה שחונכתי אליו לא פועל אצלי. וזה לא דחלילי בכלל, אין בי רק קש וזרד. יש בי גם מעבר לזה.

הסוללה של המחשב לא תחזיק עוד המון זמן, ופתאום מתחשק לי לצאת לרוץ בחוץ, בקור הזה ובחושך הסמיך הזה. לרוץ לאן שהרגליים ייקחו אותי, לרוץ רחוק בלי שום כוונה לחזור.

ואני יודע שבסופו של דבר הרגליים ייקחו אותי שוב הביתה. אבל לכמה דקות, להרגיש חסר כיוון, לא להתאמץ למצוא חן, לא לנסות להתאים. פשוט לרוץ.

האור פתאום נדלק. העיתוי היה כמעט צפוי, מכונת הכביסה חזרה לפעול והנורה מלחששת לי מעל הראש.

אני יודע לאן אני ארוץ, אבל אין לי מושג באיזו דרך אני אחזור.