זה לא הוגן.

דווקא כשטוב. דווקא אז זה מגיע. הסטירה הזאת.

ארוחת ערב שבת.

כולם חזרו מבית כנסת. חוץ ממני. שישבתי בסלון וקראתי עיתון.

וכשכולם יושבים אמא מעירה על הלבוש ה"לא שבתי" שלי. דווקא היא. זה היה אמור להיות סימן אזהרה. כנראה. שמשהו רע עומד לקרות.

אוכלים. אני מאושר. כן, מאושר. כבר שבועיים שאני מאושר. וטוב לי. בכלליות, טוב לי.

והמכה. מכיוון כל כך לא צפוי.

עראפת. השיחה הגיעה גם אליו.

והילדה שלו. אמא אומרת שהיא לא שלו. שהוא הומו.

אני אומר שזה שמועות לא מבוססות, שזה שטויות.

אבא אומר מראש השולחן "זה טוב! שימשיכו להפיץ שמועות כאלה על הנבלה הזאת!" וזה דווקא נורא מסתדר לו, הוא אומר, זה דווקא נורא מתאים. שהוא הומו. הנבלה. יימח שמו.

ואחות קטנה שואלת "אמא, מה זה הומו?"

"הומו זה מחלה!"

וזהו. כנראה שקיבלתי את התשובה לכל שאלותיי. לכל התהיות לגבי התגובה של אמא.

ואח קטן, בן 7, אומר שזה לא נכון. הומו זה בן שמתנהג כמו בת. גם נשנש זה בן שמתנהג כמו בת. חינוך לתפארת הוא מקבל מארז טל ואסי כהן.

ואח בן 13 אומר שזו לא מחלה, אנשים נולדים עם זה. אבל אני שונא הומואים, הוא מוסיף. ומספר סיפור על אחד שפעם למד איתו בכיתה והוא ראה אותו שבוע שעבר בבני עקיבא. והוא נראה מפחיד, הוא מספר, ויש לו חתכים על היד. ואומרים עליו שהוא הומו. שהוא סיפר את זה למישהו. ואני תוהה מי הבנזונה שהוא סיפר לו את זה והוא הלך להפיץ.

אחות גדולה אומרת שזה בגלל שהוא חולה.

אני מסנן שזה בגלל אנשים כמוהם שאמרו לו שהוא חולה.

אמא שואל אם הוא עדיין דתי, אחי מאשר שכן, יש לו עדיין כיפה על הראש. וזו לא מחלה.

אמא מתקנת, "זו סטייה."

אחי אומר שאנשים לא בוחרים להיוולד עם זה.

אמא אומרת שגם נכים לא בוחרים להיוולד נכים, ומפגרים לא בוחרים להיוולד מפגרים.

אחות גדולה מסכמת באומרה "איזה מסכנים הומואים שהם גם דתיים," ובזה הדיון מסתיים.

אצלי הפרצוף אדום, ובפנים אני בוכה. עונה ברוגז לאמא כשהיא מבקשת ממני להוריד מהשולחן, אומר שאני חייב לשירותים.

נועל. מסתכל במראה מעל הכיור ורואה שהדמעות כבר התחילו לצאת בדרך.

אני פשוט מסתכל במראה, רואה איך הדמעות נוזלות אחת אחת מהעיינים הגדולות שלי, מחליקות על הלחי.

ומדבר אל עצמי. אל האיש שבמראה.

מנסה לעודד אותו. "אני לא חולה, אני לא סוטה, אני הומו, בסך הכל הומו."

אבל מדי כמה משפטים המבט שלי עובר מהעיינים הדומעות לשפתיים הנעות ובדיוק אז הן מתחילות להשמיץ ולקלל אותי. טיפש. חושב שהכל ייסתדר. הומו. סוטה. חולה. נכה.

והדמעות זורמות וזורמות.

מנגב אותן. מתיישב על האסלה עם המכנסיים מופשלות, אבל יודע שלא יצא לי כלום חוץ מעוד ועוד דמעות. ופתאום דפיקה על הדלת, אמא רוצה את העיתונים מבפנים. אני אומר בקול הכי רגוע שיש שאני עוד מעט יוצא. מנגב את הדמעות, שוטף פנים. מניח לה את העיתונים בחדר. נכנס למיטה. מוקדם.

רציתי ללכת לחבר. אבל לא יכולתי.

מחשבות על בריחה חוזרות אלי. לכתוב מכתב. לברוח במוצאי שבת, עם האוטובוס הראשון. לדודה שלי. לא יודע לאן. העיקר לברוח. להשאיר מכתב וללכת.

אבל המציאות לא מרשה לי. התחלתי בית ספר חדש. התחלתי להיכנס למסלול לימודים מחדש. התחלתי לשמוח. התחלתי. התחלתי. התחלתי...

אבל למה זה קורה דווקא עכשיו?

אבל אולי זה טוב. עכשיו אני יודע מה אמא מרגישה לגבי הומואים. השאלה הלא פתורה, שאני מנסה כבר שנים לפענח.

אבל זה כל כך פוגע. כל כך כואב. דווקא ממנה. דווקא היא. ממנה ציפיתי לקצת ליברליות.

על מי אני עובד.

אוי, אני כזה טיפש.

ופתאום הכל הופך להיות כל כך מציאותי. מה שהדחקתי בגלל שטוב מכדי לתת לו לקלקל פתאום קורע לי את המסכות.

באכזריות.

וחוסר אונים. הו, אני כל כך חסר אונים.

שוב תקוע. שוב אומלל.

כאילו זה מגיע לי.

רציתי לברוח ולהשאיר מכתב.

מכתב מפורט. אולי קצת זועם. אולי גם אוהב. רגשני.

אבל בטח לא מתנצל.

אין לי על מה להתנצל.

אין לי על מה להתנצל.

אין לי על מה להתנצל!!!

לא עשיתי שום דבר רע.

דווקא כשטוב.

דווקא כשאני רוצה לשמוח במה שיש לי. במה שהשגתי. במה שעשיתי.

מין גורל מפלצתי כזה שאומר שמגיע לי רע.

ועכשיו חזרתי אחורה. זה נראה כאילו התקדמתי. אבל חזרתי אחורה.

אין מצב שאני מספר לאמא.

אין מצב בעולם.

אני מעדיף להישאר נורמאלי בעיניה. לא רוצה להיות סוטה או חולה.

אני לא סוטה!!!

די!

ואני לא יודע מה הלאה, מה.

מה אני עושה.

איך אני מסתדר.

כי מאז שזה קרה אני מתנהג אל כל המשפחה בחוסר סבלנות. לפעמים גם ברוע. מחזיר להם, באיזשהו מקום. בלי שהם ידעו למה.

ואמא כבר כועסת עלי נורא.

למה אני צריך להגיע למצבים כאלה.

אני לא סוטה.

אני לא.