יש לי צורך בלתי מוסבר לפרוץ בבכי. והצורך הזה לא ממומש, רק דמעות נקוות ונספגות אחרי כמה שניות. גיהוקים ראשוניים בוקעים ממני באלימות. כשאני חוזר הביתה ומוריד את התיק בחדר שלי שהוא שלי אבל לא נראה ולא מרגיש שלי. כשאני יוצא מהמקלחת ומתנגב בשישי אחרי הצהרים, צלילי בית הכנסת מתנגנים בגבולות האוזניים.

גיהוקים ראשוניים וחסרי משמעות, חסרי סיפוק, כמעט יבשים. וגבול הבדידות עובר במקום לא ידוע, המדבר הפנימי שלי פרוס מתחתי, מעלי, בתוכי. ויובש גיהוקי שכזה, ראשוני של טיפות מטפטפות לי מהשיער ומקצות האצבעות, של תיק שנתקל במלוא כובדו ברצפה, עובר בי בחוסר סיפוק.

וברגעים בודדים ומדבריים להחריד, אין לי אף אחד שאני רוצה לדבר איתו. ולפעמים זה מרגיש שאין לי בכלל צורך בבנאדם כזה. שהבדידות המתמשכת היא כבר ברירת המחדל אצלי. מין גורל מטופש כזה, ממתי אני מאמין בגורל? מין מצב קבוע, אני לבד מול כל העולם. לפעמים אני יותר טוב מכולם. לפעמים אני פחות טוב מכולם. אבל אני אף פעם לא כמו כולם.

הפכתי את האינדיבידואליזם לדת. וזו הדת עם השם הארוך ביותר בעולם ועם מספר המאמינים הקטן ביותר שאפשר. אחד. עיקרה - אני לבד. אני אחד. אני שונה. אני מוזר. אני אחר. אני מיוחד. מאפייניה - מחשבה חופשית, חופש מוחלט ממוסכמות חברתיות, הבנה עצמית ובלעדית, סיפוק והנאה מניתוח עצמי, חוסר הזדהות עם כל קבוצה מכל סוג שהוא. מאחוריה – פחד בלתי נשלט שלא להצליח להשתלב, או להפך, להיחשב נורמאלי ולחשוש כל הזמן לחרוג מגבולות הנורמה. כך, מלכתחילה, אני מגדיר לעצמי – לא נורמאלי, אין גבולות לנורמה, אין ציות לחוקים שחוקקו על ידי מי יודע מי.

רק אני, לבד מול כל העולם. לבד, מדבר מתחתי מעלי ובתוכי. לפעמים עשיר, לפעמים נווה מדבר, עץ נדיר. הרבה פעמים מדבר. אותן אבנים, אותו החול, בלי עקבות של אף אחד מלבדי.

קיפאון שורר בחוץ. בפנים חם, מדבר, לפעמים עשיר, בחוץ קפוא. והחדר שלי צבוע בצבעים החמים בהם צבעתי אותו בגיל המעבר מילדות לבגרות. גוונים עזים של אותו צבע חם, לא מתחלפים. על המדפים דיסקים ישנים, משחקי מחשב ילדותיים, שירים שכבר לא אשמע. על לוח השעם לוח זמנים של קו אוטובוס שבוטל מזמן, תמונה של כלב שנפטר לפני שבע שנים.

וכל השנה הזאת, מלפני שבע שנים, קפואה לי על הקירות, על המדפים ובתוך הארון. ואני לא מרגיש זר, אני רק מרגיש את הקור. שרפרף שצבעתי בצבעים עזים, פוסטר שתליתי על הקיר באיזו גחמה נסתרת. כמה מרחק בין מה שקפא עם השנים למה שפועם בתוכי.

ובכל זאת הזבל ממשיך הצטבר, והאבק ממשיך לכבוש את חדרי, את ממלכתי.

והכל זמני, אני רק אורח. רק לרגע. הרי עוד שמונה חודשים (קצת יותר) שחרור. עבודה, דירה. מרכז ירושלים, אולי אפילו תל אביב. ורגעים לא יקפאו לי על הקירות, משברים לא יתיזו כתמים שלא יורדים בתוך הארון, מעל המדפים. אני אנשוף החוצה ואשאף פנימה, והכל יחיה, יתאזן, הקור והחום ישתוו, לא יהיה מדבר ולא יהיה קיפאון.

בחלומות שלך, האיש המאמין שבי לוחש לי. הדת שלך הרי תמשיך ללוות אותך לנצח. דת של בנאדם אחד, בלי חנינה, בלי אפשרות לגייר מישהו שיחיה איתך, בתוכך. המדבר יעבור איתך דירה, לא יאכזב ולא יעזוב כמו שמעולם לא אכזב ואף פעם לא עזב.

ואתה תתחבר לאנשים, תחייך אליהם, לפעמים תתגעגע, תהנה בקרבתם, תחייך ותצחק ותצחיק. לפעמים תיתן להם להציץ, לפעמים תציץ לתוכם. אבל לא יותר מזה. אין יותר מזה. הפחד והאכזבה והבדידות של לפני שבע שנים קפואים כנראה גם בתוכך.

בגלל זה אתה לא צובע, לא מארגן, לא זורק את מה שמיותר. כי איפה עוד תרגיש הבדידות שלך בבית אם לא במקדש הבדידות שהקמת בחדרך, איפה עוד תוכל לנוח משבוע עמוס באנשים, שבו אסור להראות לאף אחד את הבדידות. רק בחדר הזה, הקפוא. מבודד עם בדידותך.

בסופו של יום, כך היא אמרה לי, זה רק אתה עם עצמך. ובאותו רגע שאמרה את זה, במין ידענות כזאת שמתיימרת להכיר את המדבר שבי, באותו רגע הרגשתי כמה שאנחנו רחוקים. כמה מרחק בין בדידותי לבדידותה. זה הרגע בו התחילו להצטבר הדמעות בזווית העין. וכמעט פרצתי בבכי, כמעט נבקע הסדק בחומה שמקיפה אותי וגדלה יחד איתי.

אבל כבר נהיה מאוחר, וצריך לחזור למחלקה, וערמות עבודה מצטברות לי ומכבידות לי על הכתפיים. מתיישב בחדר, סוגר את הדלת, את החלון, משעין את הכיסא אחורה, עוצם עיניים ונותן לחלל למלא אותי מחדש.

עוד יום, עוד שבוע, עוד סופשבוע. עוד חומה.