אמרתי לך שקר לי. והושטת לי את הידיים שלך, לחימום.

וכשאמרתי לך שקר לי בכל הגוף פרשת את זרועותיך וחייכת אלי ואמרת "בוא אלי."

אז באתי.

התיישבתי לך על הברכיים וחיבקתי אותך. ואתה אותי. ושאלתי אותך למה אנחנו תמיד מחכים לסוף.

והקמתי אותך והתחבקנו בעמידה. וכבר חשוך. מרחוק מזמזם לו אוטו של ברסלבים מנגינה חסידית מעצבנת. ואני מתעצבן לך בעורף ואתה צוחק.

והידיים שלי מחזיקות לך את הגב חזק חזק, שלא תברח, ושלך מחזיקות אותי. והשפתיים נחות על הכתף, אני נושם עליך. מנשק את הכתף. העורף. הצאוור (בעדינות, אתה מזהיר). הלחיים.

ואתה אומר לי שאתה רוצה לנשק אותי. ואני מוציא את המסטיק ועומד מולך. ובמקום לחכות ולעשות את זה כמו שצריך אני נדבק אליך לשפתיים, מכניס את הלשון בין השיניים שלך. וכל כך רטוב. ורך בצורה שלא תאמן. ואני רואה שאתה לא משתף פעולה ומפסיק. אחר כך תאמר לי שזה היה מהר מדי. שנבהלת. ואני כל כך מצטער. כל כך.

וחוזרים להתחבק. ואנחנו מנסים להתנשק שוב. ואחר כך כבר לא. ומסתפקים בחיבוק ארוך שלא נגמר.

והידיים שלי עושות את דרכן לתחתית החולצה שלך, שואל אותך "אפשר?" ואתה אומר שכן.

אז אני מכניס אותן מתחת לחולצה, והן קרות ואתה קצת קופץ. אומר לי להמשיך. ואני מלטף את הגב הנוקשה והשרירי שלך, את הקימור, כל פינה בו, ובנתיים אתה גם מכניס את הידיים שלך מתחת לחולצה שלי. ואני רועד. לא מקור, מעונג. ואתה מטייל לי על הגב עם האצבעות, מלטף, משגע אותי. ואני מתנשם עליך.

ומלקק לך את הצד של הצאוור, כדי לראות איך זה. ואתה צוחק ולא נהנה כל כך. אז אני מפסיק.

אנחנו פשוט... אין לזה מילה בעברית. הפועל באנגלית הוא To be. אנחנו פשוט. פשוט.

והברסלבים נעלמים ואותם מחליף הרעש של ההופעות של בני עקיבא, ושוב אני מתעצבן, קצת בצחוק קצת ברצינות.

אני מסתכל מעבר לכתף שלך. אנחנו עומדים על הגג בעיר אחת. איפושהו.

ובדירה ממול הדלת למרפסת פתוחה, ובפנים יושבת אחת בגילנו ומסתכלת ברצינות. תוקעת את העיניים בשקיקה או בפליאה.

היד שלי כבר לא כל כך קרה מתחת לחולצה שלך. אני אומר לך שבדירה ממול מסתכלים עלינו, ואנחנו צוחקים. והיד שלי מגיעה לבית השחי שלך ואני מכניס את האצבע ומדגדג אותך. בצחוק. ואתה צוחק ואנחנו נפרדים קצת, ואז חוזרים להתחבק.

ובדירה ממול האמא סוגרת את הדלת, ונדמה לי ששמעתי קצת צעקות.

אולי היא התעצבנה שהבת שלה מציצה לאנשים אחרים.

אולי היא מפחדת שהיא תהיה לסבית.

אבל לא אכפת לנו.

זה קטע מסרט, אני אומר כל הזמן. אני מרגיש כאילו אני שחקן בסרט. כאילו כל זה לא קורה לי. כאילו אני לא יודע מה, אני חולם.

ואנחנו מתחבקים ככה כמה שעות. אני מנסה כל מיני דברים חדשים, מנשק לך את הלסת התחתונה. עובר עליה לכל האורך, מאוזן לאוזן, דרך הסנטר. וכשהראשים שלנו צמודים אחד לשני מהצדדים אני משפשף את האוזן שלי בשלך. וזה כיף.

והידיים שלי כבר רוצות להמשיך, אני רוצה לגעת לך בישבן ומבקש רשות.

אתה אומר "לא יודע, תנסה."

ואני מנסה.

וזה טוב.

ואתה מתעסק לי שם בצאוור, ואני לא יודע מה אתה עושה. רק מזהיר אותך לא לעשות לי "איקי", כי ממש אין לי חשק להתחיל להתאפר.

ואתה צוחק ואומר לי לא לדאוג. אז אני לא.

מתיישבים. בהתחלה אתה מתיישב עלי. על הברכיים. ואתה לא כבד לי. זה נעים. וממשיכים להתחבק. ללטף. להרגיש. ומה הפועל הזה? אה כן, להיות.

וקמים שוב, ואני מתיישב על הברכיים שלך. הרגליים שלי מחבקות אותך ואת הכיסא משני הצדדים. הפרצוף שלי מול שלך. ושוב נצמדים.

ונכנסים פנימה. רואים "חברים" בדי.וי.די. שוכבים על השטיח, עם כריות מתחת לראשים.

ובסוף הפרק הראשון הידיים שלנו כבר אוחזות אחת בשניה, ובתחילת השני היד שלי כבר מחבקת אותך.

ובסוף הפרק השני היד שלך מלטפת לי את הלחי ושלי מלטפת לך את הסנטר. ובסוף אני כבר רבע שוכב עליך וכל שאר הגוף על השטיח, הראש שלי על הכתף שלך מכוון לטלוויזיה, ואתה שואל אם נוח לי ואני אומר שמאוד.

כבר מאוחר. אני צריך לחזור הביתה. גם אתה.

קמים על הרגליים. אני מחבק אותך מאחורה. הראש על הכתף שלך. הידיים מחבקות את הבטן והחזה. מאושר עד הגג.

מבקש ממך להתסובב לחיבוק אחרון. ואתה מסתובב. ומתחבקים.

עכשיו נהיה שיכורים לשבוע, אמרת לי קודם, וכמו שזה נראה לי עכשיו, אני עומד להיות שיכור לשנה.

אתה בנאדם טוב, באמת. כל כך טוב.

כשאתה אמרת את זה לי, עוד שם בגג, אמרתי לך ש"בנאדם טוב" זה דבר שאומרים לאנשים מכוערים. וסתם. סתם אמרתי. ואתה לא הבנת. לא הבנת למה. ובצדק. זה לא נכון. זה לא. אתה בנאדם טוב. ואתה יפה. אתה גם יפה.

ובתחנה האוטובוס שלי כבר הגיע. רוצה להיפרד בחיבוק אבל לא. מנופף לשלום מתוך האוטובוס. אומר לך להתקשר.

ואתה מתקשר באותו ערב, וכבר חצות כשאני מגיע הביתה. שפוך. עייף.

ולמחרת, יום ראשון, יש לי איזה מבחן גדול ושני בחנים. אבל לא אכפת לי. באמת שלא.

העיקר שהיינו.

ושמתי לב שעדיין לא רשמתי על זה שעברתי לבית ספר חדש.

השינוי בהחלט מרענן. אמנם לא האידיאל, אבל מרענן.

כמו שכבר אמרתי, אני חושב, נראה לי שיש סיכוי שמשם אני אצא עם קצת פחות כעס על העולם בכלל והעולם הדתי בפרט.

אני עושה אותן יחידות, אבל יש הבדל בהגדרה: במקום "ישיבה תיכונית" אני לומד ב"תיכון דתי."

וזה באמת פחות דתי.

אמנם לא מתיימר להיות פחות דתי, אלא רק יותר פתוח, אבל זה פחות דתי.

התלמידים שם פחות דתיים. הרבה פחות. יש שם הרבה במצב ה"אמוני" שלי, אבל אני חייב להעמיד פנים שאני מתפלל. אני חייב. שלא כמו בבצפר הקודם, ששם המחנך הכיר אותי ואהב אותי (כמה חבל שזה לא הדדי) בבצפר החדש כל הזמן מסתכלים ובוחנים אותי. מה, הם צריכים עוד צרות?

אז אני מעמיד פנים. בשקט. סובל קצת.

אבל גם נהנה.

רמה לימודית אחרת לגמרי. הרבה יותר גבוהה ויותר רצינית.

וזהו. לא שמעתי שום הערה שלילית על הומוסקסואלים ממורים.

רק שמעתי חיובית אחת, מאחת המורות שלי, ששמעה אחד מקלל "הומו" והעירה לו ש"נגיד והוא הומו, אז מה?"

אני אוהב את המורה הזאת.

וחופש פוליטי. די לכפייה ימנית קיצונית. זהו. התקופה הזאת בחיים שלי נגמרה. זאתי שמענישים אותי כי אני לא הולך להפגנות נגד פינוי ישובים. נגמר.

שם יש אנשים כמוני.

אבל בכל זאת.

בכל זאת אני לא שייך.

זה כאילו... לא משנה מה, אני אף פעם לא אהיה שייך.

בשום מקום. מין כבשה שחורה תמידית שכזאת.

אני תמיד שונה. תמיד חושב שונה. תמיד מרגיש שונה. לפעמים גם מתנהג שונה.

לא שונה מוזר, שונה שונה.

מה לעשות. זה מה שאני.

הרבה נורמות לא חלות עלי, אני לא נותן להן, אבל לחלק אני כן. אני לא עושה את זה מתוך עיקרון, אני פשוט שונה.

אומץ.

יש לי אומץ.

אני מסתכל עלי לפני שנה, חצי שנה, אפילו חודשיים! ואין מה להשוות בכלל. מי זה הפחדן הזה. אני אמיץ יותר מפעם.

הכרחתי את עצמי.

להיות פחדן זה רע. זה לא מביא תועלת.

להיות אמיץ מדי זה מטומטם.

אני איפושהו באמצע.

יותר נוטה לפחדן, בעצם.

אני עדיין פחדן, אבל פחות.

הפחדנות היא חלק ממני, ותמיד תהיה. אולי זה מין מנגנון הגנה מהעולם.

אולי זאת סתם פחדנות לשמה.

אולי.

שיחה נורא ארוכה, אולי קצת קשה, היתה לי עם דודה שלי.

היה די מדהים לראות איך היא קלעה לחלק גדול מהתגובות לפוסט. היא חכמה.

סיפרתי לה גם מה קרה באותו ערב שבת.

ולרשום את השיחה בכמה מילים זה פשוט לא מתאים.

אני עומד לספר להורים שלי בקרוב. השנה. כשלא יהיה לי הלחץ הזה של הבגרויות, שיש לי עכשיו מהבגרויות חורף.

אני אספר. אולי בחופש הגדול, אולי לפני.

שאני אוכל לפגוש אותו יותר. שאני אוכל להיענות להזמנה שלו ולבוא אליו הביתה.

אני כל כך רוצה.

ואם המצב יחמיר, אם יחנקו אותי, ימנעו ממני דברים בסיסיים בשביל לתקשר עם העולם, אני אודיע להם שזהו זה. או שהם נותנים לי לחיות או שאני הולך לחיות במקום אחר. אורז תיק. להתראות.

קשה לי לחשוב על זה.

קשה לי עוד יותר לחשוב על זה שהמצב בבית יהיה בלתי נסבל, שאני לא ארצה לחזור הביתה. שאני לא אוכל לעמוד במבט של אמא. שאני לא אוכל לעמוד בלחץ של אבא לקחת אותי לאיזה טיפול מזוין, קשה לי.

אבל אין ברירה.

כנראה שהם ינסו לטפל בי. אני לא הולך לטיפול. בשום פנים ואופן.

דודה שלי הציעה שאולי בתור פשרה אני אלך לטיפול והם ילכו למפגשים של תהיל"ה (ארגון תמיכה להורים של הומואים ולסביות). אבל לא. לא מסכים. שידחפו. עמוק.

אתמול הייתי בחוץ והיה לי קר. והתלוננתי בלב שהוא לא פה בשביל לחמם.

אמרתי לו אז שצריך לשווק אותו בתור בובות חיבוק שמחבקים בלילה. או כשקר.

וכשהיה כבר מאוחר נכנסתי למיטה עם שוקו חם, ראיתי "חברים" במחשב ונזכרתי באותו ערב, ממש לא מזמן, איך שהוא הכין לו שוקו ושתיתי לו. ואיך טבלתי בפנים בייגלה והוא ובת דודה שלי עיקמו פרצוף. ואיך ראינו חברים על השטיח, איך חיבקתי אותו. איך הוא חיבק אותי. איך שהיה לי כיף. איך שהיה לנו כיף.

גשם. כמה גשם ירד אתמול.

גשם חזק. יוצא מבית הספר בשעה מאוחרת יחסית, בחוץ כבר חשוך, הולך-רץ לכיוון תחנת האוטובוס.

כבר כולי רטוב כשאני מגיע. עומד בחוץ, נרטב לגמרי, מאושר, מחייך לשמיים.

נכנס לתחנה הקטנה, הצפופה, והלא אטומה לגשם ורוח, מוצא שתי דוסיות מתחממות אחת על השניה. ידיים טמונות בידיים. מחובקות. כשרואות אותי הן נפרדות, זזות באי נוחות.

חוזר החוצה. ניגש אלי חרדי עם זקן והכל. שואל אותי אם אני אלי. אני אומר לו שלא והוא ממלמל משהו על זה שהוא חשב שאני מישהו שהוא מחכה לו.

פריקי לגמרי.

והיום. קריר בחוץ. סיימתי בית ספר בדיוק כשהייתה הפוגה בגשם.

מתיישב על המדרכה במקום יבש. הגב נשען על הקיר המלוכלך.

אחרי עשר דקות ניגש אלי קשיש נמוך מאוד, אולי בגובה של ילד שעולה לכיתה א' או משהו, אומר לי "לא טוב ככה."

"איך?"

"ככה, על הרצפה," הוא אומר.

"למה?"

"אני רופא, אני יודע."

"למה?" אני לא מוותר.

"רצפה קרה. לא טוב לבייצים," הוא עונה.

אני קם על הרגליים. מודה לו בחוסר חשק. הוא ממלמל "לא טוב." או שזה "ילד טוב." מי יודע.

מחכה שהוא ייעלה על האוטובוס ומתיישב שוב.

חוויות מוזרות קורות שם, בתחנות אוטובוסים.