כשישבתי לידו והבנתי בוודאות שזו הפעם האחרונה, שהוא מוותר, לא הרגשתי שום פחד ושום אימה. להפך. אפפה אותי תחושה מוזרה מאוד של רגיעה.

ידעתי, ידעתי שעכשיו אני יושב מולו, והוא יושב לידי. וידעתי שלא אלטף את לחיו, ולא אאחוז בידו, ולא אוותר עד הרגע האחרון. וגם ידעתי שאחר כך אני אסע הביתה, עיני מכווצות מעייפות אך לא אבכה. וכשאגיע הביתה אני אוכל משהו ואלך לישון, עווית קטנה של עצב מול המראה בזמן צחצוח השיניים. אך לא אבכה.

וזה לא אומר שאני לא אוהב אותו. שלא אהבתי אותו. וזה גם לא אומר שהתגברתי עליו, ושאי פעם אתגבר.

"כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות, לאהוב פחות"

ויש את ההתערבות הלא פתורה -  לא ברור אם הוא חייב לי מרק או אני חייב לו (אני די בטוח שאני צודק), ויש את החור השחור הזה של שנה ושלושה חודשים מאז שנפרדנו בפעם הראשונה, ויש את העיניים הכחולות היחידות שמסתכלות ישר לעיניים שלי, ויש את הכאב הלא פתור שלעולם גם לא ייפתר, את כל המקומות שאמרנו שנלך אליהם שוב ולא נלך אליהם יותר.

כי זה הסוף, כך אמרתי לו, בין מילות שכנוע כאלה ואחרות. אם אתה בורח לי עכשיו, אם אתה בורח לי שוב, זה הסוף. אתה בורח לתמיד. אני צריך יותר מזה, מגיע לי יותר מזה. מגיע לי מישהו שמעז.

והוא ברח.

"הצוללת הצהובה". רונה קינן. בפעם השניה. הפעם הראשונה הייתה לפני יותר משנה ונראית באופן מחריד הרבה יותר קרובה וגם הרבה יותר רחוקה.

ואיך היא שרה בלי שום בושה את השירים שלנו. השירים שגרמו לי כל כך הרבה אושר וסבל. ואיך הוא יושב לידי בלי שום בושה, לא אוחז בידי. ואיך מהצד השני שלי יושב בחור שבלי שום בושה מנסה לתפוס את מבטי. ואיך הבושה שלי, ההיגיון שלי, הלכו לאיבוד בסבך התשוקה, הרצון העמוק והאמיתי שזה יצליח.

נגרום לזה להצליח, אמרתי לו אחר כך כשישבתי מולו והוא ישב לידי על ספסל. חומות העיר מוארות ואני שם לב בטעות לצל שאחת מהן מטילה על החומה שלידה. והשחור הזה מביט בי, ואני מביט בזה שיושב מולי, והוא מביט לכיוונים אחרים. אולי הוא מביט בצל שלו, אולי בצל שלי. כנראה שלא אדע לעולם.

כבר כשהוא לא אחז בידי בזמן הנכון בהופעה, הבנתי שזה הולך להיגמר. שהוא עומד לוותר, שהוא יברח.

ומהצד השני שלי יושב בחור שמראה בי עניין. ובאופן מעוות ועצוב אני כבר מתחיל לשקלל את האופציות, אפילו שוקל להחזיר לו מבט.

ואולי זה מראה יותר מהכל שלא השתפרתי מאז הפעם האחרונה שנפרדנו. שאולי לא למדתי יותר טוב להתמודד, אלא פשוט התקלקלתי. הסתבכתי ברשת הדייטים ונבלעתי לתוכה. כי אין דרך אחרת להסביר את המצב הזה - אני יושב ליד בחור שאני מאוד אוהב, מוכן לוותר ולסבול בשביל שבסוף זה יעבוד, ומאוד מעוניין לאחוז בידו, בזמן שבצד השני של מוחי יש קול קטן ומעצבן שמברר את כל האופציות, משווה סיכונים לסיכויים, ומנסה להסיט אותי לכיוון השני.

ואולי בגלל זה אני לא כל כך עצוב. אולי בגלל זה לא נשברתי הפעם.

לפני שנפגשנו בפעם הראשונה (בסיבוב האחרון), אמרתי לעצמי שאני עומד לנסות, כי זה מה שהלב שלי מצפה ממני. כן, אני יודע שזה נשמע קצת רקוב, אבל ממש הרגשתי שזה מה שהלב שלי רוצה. ואמרתי לעצמי, אם הפעם זה לא ילך, אני כנראה אאבד משהו. אני כנראה אאבד את החלק הזה שגורם לך לצאת למשימת התאבדות רגשית בזמן שכל הסיכויים מראים לך שאין ממנה מפלט, ובסופו של דבר תמצא את עצמך מוטל, והלב שלך, החלק הזה בך, מת. איבד את משמעותו.

ואולי זה מה שקרה, אולי החלק הזה אבד לנצח. והדבר הנורא מכל הוא שאי אפשר לדעת כשזה קורה. אתה לא יכול לדעת כשאתה מאבד את שריד התמימות האחרון. ואתה גם לא יכול לקבל אותו חזרה.

ו"זה מהיר כמו תאונה, מבט אחד ודי". זה מהיר כמו אוטובוס שמגיע באמצע שיחה. במקום חיבוק דריכה על כף רגלי, חיכוך מהיר בגופי. וזה שווה יותר מכל חיבוק שהוא היה נותן לי, זה חזק יותר מכל תנועה גופנית מאולצת שהיה כורך סביבי. והחיבה שלו, האהבה שלו, המשהו שהוא מרגיש שלו, זורמים לי בגוף בזרמים נעימים וצורבים. צורבים כי אוטובוס מגיע באמצע שיחה, וזה מהיר כמו תאונה, עוד מבט אחד ודי. ואני יודע, אני לא אחכה בתחנה, לא אסתכל עליו עולה לאוטובוס, משלם לנהג, מתיישב.

אני אעבור לצד השני של הכביש, אסע הביתה, אוכל משהו, אלך לישון. עווית קטנה של עצב מול המראה כשאצחצח שיניים. והיא חולפת ונדמה ששכחתי דבר מה, דבר מה שלא אזכר בו כבר לעולם.