אחרי שגמרתי הרגשתי ריקנות, והוא רק שכב לו בצד, מלטף אותי באצבעו, פרצופו מרוכז בחלון הסגור שטיפות של מים התלכדו עליו בקצב מסחרר, טופפות רחש של גשם. ובפנים כל כך נעים, ההסקה מלהטת וגופו החמים גונב כל רעד.

וכשהוא נרדם קמתי ולבשתי טרנינג שלו שמצאתי בארון, ואת הגרביים שלי שמצאתי מונחות שם ליד שולחן הכתיבה, ואת החולצה שלי שנחה לידן.

הדלת של החדר היתה נעולה. סיבוב אחד ימינה והיא נפתחה לרווחה, מהסלון הבהבה הטלוויזיה ומחדר השינה של אחותו יכולתי לשמוע את קולה הצווחני מרכל על כמה ליאת השמינה וכמה היא אוהבת את יואב וכמה היא שונאת את החורף וכמה בא לה על החבר שבא לישון אצל יוני.

עקפתי את החדר שלה ונכנסתי לשירותים. סוגר את הדלת. נועל.

נתקף ברעד מהקור שנכנס דרך החלון הפתוח-למחצה, סוגר את החלון. מוריד את הקרש של האסלה, ומתיישב.

יושב שם חצי שעה. חושב ומהרהר. בהתחלה מין תחושה בלתי מוגדרת ולא מובנת. אחרי כמה דקות התחיל כבר הגועל להתפשט בגופי. מהבטן, מתפזר לי בכל חלקי הגוף. מרעיד את גפיי, גורם ללב שלי להתכווץ במהירות, תחושת יובש בפה, דמעות בעיינים.

ופתאום מין כאב כזה, לא במקום מוגדר. כאב בכל מקום שלא אמור לכאוב.

ואחרי דקות ארוכות פתאום הכאב מפסיק. הכל מפסיק להיות מעורפל. הקרמיקה הכחולה שעל הקיר מולי חדלה להסתחרר. מציין לעצמי עובדות. אני נמצא בשירותים. עובדה. בבית של יוני. עובדה. שכבתי עם יוני. עובדה.

ואחרי שההכרה חילחלה פנימה קמתי על רגלי, הרמתי את הקרש. שטפתי ידיים. יצאתי. עובר במסדרון לחדר של יוני. כמעט נתקל באחותו שסיימה לרכל ועושה את דרכה לסלון. נכנס לחדר שלו. מחליף למכנסיים שלי. לא מסתכל עליו. לוקח את התיק על הגב. לא מסתכל עליו. יוצא מהחדר. לא מסתכל עליו.

אבא שלו נוחר בסלון מול משחק כדורגל בערוץ זר. לקריין יש קול דק של אישה ולפרשן קול עבה וצרוד. והם מדברים בשפה אקזוטית-משהו. שפה מיוחדת. ואני רוצה ללמוד לדבר בשפה הזאת פתאום. כמה שאני רוצה לדבר ככה.

אחותו ישבה בסלון והסתכלה על הגשם דרך החלון הענקי, בחיקה רומן זול על אהבות נעורים והיא מנתקת את פרצופה מהשיטפון בחוץ רק כדי לענות לי כשאני אומר לה שאני הולך.

"במבול הזה?"

"אני צריך ללכת," אמרתי, "אבא שלי יידאג לי."

"לפחות קח מעיל," היא אומרת ולא מחכה לתשובה. קמה ומביאה לי מארון התלייה את מעיל הגשם של יוני. "יש לו מעיל אחר, הוא ייסתדר."

לקחתי את המעיל. לובש אותו והפלסטיק הקר קצת צורב.

כמו החיבוק שלו.

לא, כמו שהחיבוק שלו היה אמור להיות.

אבל הוא לא היה.

ושוב צריבה.

יוצא מהבית. החושך מקדים בעונה הזאת. רק שש וכבר חושך מצריים. עושה את דרכי לתחנה הקרובה. טיפות קרות נאגרות על פרצופי וצאוורי החשופים. וכשאני כבר יושב בתחנה פתאום אני מרגיש שגם דמעות נוזלות לי על הפרצוף. מרטיבות אותי. גם דמעות חמות. חמות כמו הגוף שלו. כמו החיבוק שלו. שאמור להיות קר אבל הכי חם בעולם.

באוטובוס יש שיר מזרחי ברדיו. ואני נזכר בגוון עורה השחום. העור הזה המתוח שאני כל כך אוהב להרגיש.

והעור שלו המחוספס השעיר. ואני מצווה על הגועל להשתלט עלי והוא לא רוצה. הוא לא מסכים. הוא מעדיף לשבת שם בצד ולהסתכל עלי מבולבל. אולי הוא מעדיף ללכת למקום שבו באמת צריכים אותו, ולא לבזבז את הזמן על מבולבלים כמוני.

והזמר קצת בוכה על זה שהיא בכלל רוצה את השכן, ואני נזכר איך היא בכתה לי לפני יומיים בחדר כשהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ולא עניתי לה. כשסיפרתי את זה ליוני באותו יום הוא צחק עלי שאני טיפש שלא אמרתי לה בחזרה. וכשאמרתי לו שאני לא בטוח שאני אוהב אותה הוא קרא לי נקבה.

ורק כשנישכבתי במיטה מוקדם מהרגיל הפלאפון שלי צלצל. מתפלל שזה לא יוני ועל הצג מופיע השם של הילה. ואני עונה והיא שואלת אם בא לי ללכת לחדש של שפילברג ואני אומר שאני עייף ושאני הולך לישון מוקדם.

כשכמעט נרדמתי יוני נכנס לי לחדר. "אבא שלך הכניס אותי", הוא אומר, ולפי המבט שלו אני מבין שאבא שוב בוכה שם בסלון, ליד התמונה שלו ושל אמא מהחתונה.

הרדיו מכוון על גלגל"צ וזמרת אמריקאית שרה בקול עבה וצרוד שיר עצוב על אהבה. והוא אומר "נעלמת לי," ומשתתק, כי אין לו יותר מה להגיד.

ואני שוכב ומסתכל עליו ומחכה שאני אתחיל כבר לצעוק עליו ולשנוא אותו ולקלל אותו ולהיגעל ממנו. אבל זה לא קורה. אני רק מסתכל עליו והוא מסתכל עלי. קרב מבטים. הוא מוריד את הראש ראשון. אני מנצח.

"למה הלכת," הוא אומר. בלי להתאמץ בכלל לסיים את המשפט בתור שאלה.

אני לא עונה. הוא מתקרב אלי צעד קטן. "אתה מצטער על מה שעשינו," הוא ספק אומר ספק שואל. לא מחכה לתשובה ומתקרב עוד צעד.

ומשום מקום התמונה של העור השחום של הילה צפה לי בראש בוהקת מתמיד. והירכיים שלה. אין הרבה בנות עם ירכיים מושלמות כמו של הילה.

וכשהוא נוגע לי בלחי התמונה מתפוגגת ואני רק נשאר שוכב מולו והפרצוף שלו כבר מול הפרצוף שלי.

והשפתיים שלי פוגשות את שלו.

והשפתיים שלו קרות מהגשם. כמו שצריך.