רגעים קופאים בקצות התודעה שלי. מה זה רגעים? שלוש שנים. שלוש שנים בקצות התודעה שלי. שלוש שנים שהקיפו אותי, ועכשיו אני מנסה להקיף אותן.

ממלא את הקיטבג, ואיך אפשר שלא להיזכר בטירונות. לילה לפני היציאה הביתה, כמה דקות לפני כיבוי אורות, דוחסים הכל לתוך הקיטבג במאמצים משותפים, מיוזעים. והכל קורה כל כך מהר וההתחלה של ההתחלה כבר נגמרת. וקורס. ובסיס חדש. וחברים. והם עוזבים ואתה נשאר ובאים חדשים. והכל קורה כל כך מהר והכל קורה כל כך לאט. כל שעה היא נצח וכל שבוע הוא שבריר של שניה.

ואיך אני אמור להקיף אותן עכשיו, את שלוש השנים האלה שהקיפו אותי. איך אני אמור להקיף את הבכי והצחוק, התורנויות והעבודה, רגעי השיא והשפל. הכל מתערבב לי ומשתנה. פרצופים חסרי משמעות מכאיבים מגעגועים, וחברי נפש נשכחים ומתרחקים.

וזה לא יתכן ככה, ששלוש שנים קפואות לך בקצות התודעה. זה מקום זמני, רגע לפני השכחה. ואני לא יכול לשכוח ובשום פנים ואופן לא מסוגל להיזכר.

אני זוכר איך לפני שלוש שנים הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. כל דקה אחרי השחרור הייתה מחושבת מראש. והנה השחרור הגיע ולי נותר לגלות שעם הזמן השתניתי גם אני, ואיתי אמורות להשתנות גם התוכניות.

אבל מי אני בעצם, ואיזה תוכניות אני רוצה לתכנן?

שום דבר לא יכול להכין אותך לרגע הזה, שבו אתה מבין שעברו שלוש שנים ואין לך מושג מי אתה בכלל.

זאת תקופת המעבר הארוכה ביותר בחיי. ואפילו אם בסופו של דבר היא תהיה קצרה, היא בכל זאת הארוכה ביותר. כי לראשונה בחיי, אין לי מושג מה יבוא כשהיא תיגמר. יותר מזה, אני אפילו לא יודע מה אני רוצה שיבוא. אז אני מחכה להכל ובעצם מחכה לכלום. וכשאתה מחכה לכלום הזמן עובר מהר, אבל עם כל דקה משהו בך נכבה.

אני רוצה חיים קשים. חיים מלאי משמעות, חיים של תקוות גדולות שבטח יביאו איתן גם אכזבות גדולות. אבל אני לא מצליח למצוא את החלק בתוכי שלוקח את הרצון הזה והופך אותו למציאות. אני לא יודע איך להניע את עצמי, איך לבעוט לעצמי בתחת ולהקים את עצמי על הרגליים. כי תקופת המעבר הארוכה הזאת רכה כמו קטיפה שחורה. וההתמכרות לציפייה לכלום היא כמו התמכרות לאוכל – ככל שאתה מתרפק יותר על הכלום, כך הכלום שבתוכך גדל. וכשהוא גדול יותר, הוא גם רעב יותר. וקטיפה שחורה כמו שכבה עבה של שומן סופגת בשבילך את הכאב והאכזבה, ויחד איתם גם את החלומות והשמחה המתפוצצת.

כך בדיוק מתנהגים המבוגרים, הנסיך הקטן בטח היה אומר.

אבל מי אני שאגיד, אני כבר כמעט כמוהם, המבוגרים. ואני לא מתנגד לתהליך הזה. להפך, אני מעודד אותו. וכנראה שאתה כבר באמת מבוגר כשאין לך שום בעיה עם זה.

מחשבות של לילה לפני שחרור. גם מחר אני לא אישן. ולא, לא בגלל ההתרגשות, לא בגלל הפחד, לא בגלל השמחה.

בגלל הכלום. הכלום השחור שרגע אחד מלטף, ורגע אחרי הוא מגרד. וכשהוא מגרד זה כל כך מגרד שאתה לא יכול לעצום עין, ולא יכול להפסיק להתפתל. וכל התפתלות בתוך הכלום רק מגדילה את הגירוד ורק מסבכת אותך בפנים, עד שמבעד למסך דק של קטיפה כהה אתה מגלה שהגיעה הזריחה.

רגע שאני רוצה להיזכר בו:

לילה לפני היציאה לחפש"ש, אני במגרש ביחידה, יושב על הרצפה כשגבי שעון על הסל והטלפון צמוד לאוזני. וההתייפחויות השקטות שלי מטופפות בחולשה בשקט האפור של הלילה. רעש ממטרות מרחוק, צחוק מהש"ג, הקול המנחם שלך בצד השני של הקו. אני בוכה וזה בסדר. וכל אבן, כל פינה, כל בוגנוויליה מזדיינת שאי פעם קצצתי, כולן מלאות בזיכרונות. והקול שלך עוטף אותי ולרגע אני מרגיש שאין סיבה לפחד, ואין סיבה להיות עצוב. מהכלום הסמיך יותר קל לצאת כשמישהו עוטף אותך במשהו אחר. ואתה רחוק עשרות קילומטרים אבל אתה ממש שם איתי, על האספלט. איתי ועם הזיכרונות שלי.

המגרש חשוך, כלב או תן או סתם אידיוט מיילל אי שם. האספלט של המגרש יציב וקשה וסופג את הרעידות שלי. אתה צוחק אלי דרך השפופרת. "אני לא חושב שאתה טיפש, אני חושב שאתה חמוד". ואני סוף סוף מחייך, וחושב שאם הלילה הזה ייגמר זה סימן שמשהו אחר יתחיל.

וזה רגע שאני רוצה להיזכר בו, שאני חייב להיזכר בו. כי אולי אני מגזים. "אולי זה רק משבר קטן וזה חולף".

כי עכשיו אני שוב לבד, ושוב עטוף בכלום, ושום התייפחות לא תשנה את העובדה שאני כבר לא יודע לבכות.