זה מצחיק ועצוב איך ריחות קשורים אצלי תמיד לזכרונות. צלילים לא מזכירים לי הרבה, צורות אני בדרך כלל שוכח, אבל ריחות תמיד מעוררים בי משהו.

בסרטים מצוירים לפעמים מופיעים ענני ריח מרחפים, שחודרים בעדינות אל תוך האף ומרימים את הדמות המצוירת והמורעבת כמה סנטימטרים מעל האדמה. בדיוק ככה הרגשתי היום כשהרחתי את הבגדים שלי שהוא החזיר, מהם נדף הריח של מרכך הכביסה שלו.

בשקית קטנה שנחה על שולחן המטבח שלי חיכו לי זוג תחתונים, חולצה שאני אף פעם לא אלבש, ספר שהוא לעולם לא יקרא, ומפתח. ארבעה פריטים בתוך שקית, צריך פחות מכף יד כדי לספור אותם. חצי שנה.

כבר חצי שנה שאני גר בתל אביב, ותקופה כמעט זהה היינו ביחד. לא מעניין אותי עכשיו להיזכר בזה, לא מעניין אותי לחשוב על התקופות הרעות ועל התקופות הטובות. כי היה רע, וכשהיה רע היה לי רע. והיה טוב, וכשהיה לי טוב היה לי כל כך טוב. ועכשיו זה נגמר. אז אין סיבה להיזכר בכל הרגעים האלה שכבר הרגשתי. הם כבר מורגשים, מגורשים. בתמונה נמצא עכשיו רק אני, מריח זוג תחתונים נקיים.

לגור בתל אביב זה כל מה שאי פעם רציתי. אני דואג לעצמי. אני בן 22 וסוף סוף אני בזכות עצמי. כלומר הזכות שלי על עצמי היא בלעדית.

וכל המאמצים האלה, כל ההשקעה שהשקעתי כדי שכל זה יקרה, כל אלה גבו ממני מחיר. אני לא יודע אם הוא כבד, אני אפילו די בטוח שהוא לא. כי זה המחיר הכי קל בעולם, הכי נדיף והכי מתפוגג: הילדות.

אני כבר לא ילד. אני בגיל שפעם היה נשמע לי כמו אמצע החיים. אני בגיל שבו יש לי אחריות על עצמי ואף אחד כבר לא מתהפך במיטתו מדאגה אלי.

אני גר מחוץ לבית, אבל עדיין מנסה לגור בתוך בית, בית שארגיש בו בוגר ואמיתי. כי לא מספיק להפסיק להיות ילד, צריך גם להיות משהו אמיתי.

המיטה שלי נראית ריקה בלעדיו. כשהייתי איתו, לראשונה בחיי, מישהו הגיע לישון אצלי. שכבתי עם מישהו במיטה הזוגית שבחדר שלי. שלי. ואיך לא עצרתי להבין כמה עצומה העובדה הזאת לבדה? יש לי עבודה, דירה, מיטה זוגית, ארון עם ספרים. כולם שלי.

אבל איפה אני? אני מחפש; אני לא יושב לקרוא את הספרים האלה שעל המדפים; אני לא לגמרי נוכח בעבודה; אני רק נרדם במיטה הזוגית שלי אבל אף פעם לא הולך לישון.

אני לא רוצה להיזכר בטוב וברע כי כל זה כבר לא משנה. כי הבדידות היא אותה בדידות והיא בעצם הרגש הכי טוב שקרה לי בזמן האחרון. אולי זה הרגש שיחזיר אותי לעצמי. אולי זה הרגש שיושיב אותי לקרוא, לכתוב, לאהוב את עצמי וליהנות באמת מכל החופש שלי.

כי אני חופשי, אני כל כך חופשי כמו שכל כך רציתי כל כך הרבה זמן. מי זוכר את הילד המפוחד הזה מלפני כמה שנים שדאג ששום דבר לא יסתדר? שיעיפו אותו מהבית? שלעולם לא ימצא אהבה? שלעולם לא ירגיש שלם? אני לא זוכר. לא תמיד, לא באמת. אולי זו הבעיה.

לפעמים זה מחלחל. ואולי לא נכון להגיד שזה מחלחל כי זה מגיע מבפנים. חשבתי לכתוב שזה בוקע, אבל זה גם לא זה. כי ביצים בוקעות, ולבה בוקעת מבטן האדמה. וזו פעולה חזקה, עוצמתית, מתפרצת.

אצלי זה לא כך ולא כך. אפשר להגיד שזה מחלחל החוצה. הפחד. בעיקר הפחד. הפחד שמוליד דאגה ומוליד חוסר בתקווה.

וכשהרגש הזה מחלחל החוצה אני חוזר להיות קטן, כל כך קטן. וברגעים כאלה אני חושב - היי, אולי עדיף לי ככה. אולי עדיף להיות רחוק מהאני הישן הזה, המיושן הזה. אולי הגירסה החדשה מוצלחת יותר, שמחה יותר, מלאה ביותר תקווה.

כמובן שכמו כל דבר בחיים הכל עניין של איזון. וכמו כל דבר שצריך להתאזן, צריך גם איזשהו כן יציב, בסיס. אני מניח רגל על הקיר בחדר שלי. אני מרגיש את רטט המזגן, את שאון המכוניות מטרטר דרך כף הרגל שלי.

אני משאיר סימן שחור של רגל מלוכלכת על הקיר, ובלי להסתכל עליו אני כבר יודע שלא אכפת לי שהוא שם.