כולם פה מתמוטטים. עוברים משמחה לעצבות. עוברים מקיצוניות אחת לשניה.

וקשה לי. כל כך קשה לי לחשוב על כל מה שעובר עלי, שלרוב פשוט יוצא שאני לא חושב על כלום.

אני ריק. ריקני. נבוב.

רוח היאוש שורקת בי, ולי אין כבר כוח להתמודד.

אני צריך לחבק אותו ולא לחשוב על כלום. זה מה שאני צריך.

אני כל כך צריך חיבוק. כל כך צריך להביט לו בעיניים ולא לדבר.

אם רק אעז להתלונן, אני אזכה לנזיפות, על כך שאני צריך לעזור כרגע, כי כל כך קשה לאמא שלי. ואין לי שום זכות להתלונן, כשהוא שוכב לו בבית חולים.

אתם יודעים מה?

זכותי להתלונן. זכותי לבכות.

כן, עם כל הכבוד לך, דודה יקרה, גם לי יש רגשות, ואני לא צריך להחניק אותם כדי לעזור לאחרים.

ועוברים עלי עוד דברים. והכל בא בבת אחת, ופתאום אני כל כך צריך קצת שקט. שהרעשים יפסקו ואני אוכל לשכב על המיטה, לשמוע מוזיקה ולחשוב על כלום.

לא כלום של עודף, כלום של חוסר.

כואב לי שאני צריך לכתוב פה ברמזים. הבלוג הקטן והאינטימי שהיה הפך למפורסם. ורמת הפוסטים מידרדרת מפוסט לפוסט, ונדמה שפשוט נגמרתי. הסתיימתי.

ואני כל כך צריך את הבלוג עדיין. אני כל כך צריך את הבריחה הזאת.

אבל עכשיו יש לה טעם אחר. פתאום אני צריך לעמוד בציפיות. ויש לי כל כך הרבה מנויים, וכל כך הרבה אנשים שמריצים בישראבלוג את החיפוש "הנסיך הקטן" כדי להגיע לבלוג שלי.

ולא נעים לי שאני אומר את זה, אבל יש בזה משהו מקולקל. ומי שיקרא את הפוסטים מלפני חודש יראה הבדל רציני, לפחות אם הוא ידע לקרוא בין השורות.

סליחה, סליחה, אני מאוד מצטער, אבל כואב לי להיות מאולץ.

אני רוצה לחזור להיות אמיתי.

איך עושים את זה?

אלוהים, אני פונה אליך.

כבר שנה שלמה כמעט שלא דיברנו, אבל לי אין כבר מה להפסיד.

תעשה שהוא יבריא. אני מתחנן.

תפסיק את ההתדרדרות הזאת. תעשה שהוא יישתחרר מהבית חולים.

תתפלל בשבילי, אלוהים. תתפלל.

אני אוהב. אני כואב. אני שואב את האוויר שמסביבי ומבזבז אותו, וגם לא חושב על אחרים אלא רק על עצמי.

אני לא רגיש, אני אדיש.

כואב לי להיות אדיש. כואב לי שמה שהכי מפחיד אותי זה שאני אהפוך ליתום, ולא שאמא שלי תהיה אומללה. זה גם מפחיד אותי, זה גם מדאיג אותי ברמה מטורפת, אבל בסופו של דבר, אני חושב בעיקר על עצמי.

אולי דודה שלי צודקת. אולי הגיע הזמן להפסיק לשקוע ברחמים עצמיים ובמחשבות שחורות ולהתחיל להסתכל מסביבי ולראות איך אני יכול לעשות טוב.

תלכו בדרכים ישרות (ותודה לך, רוני).